מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי אילנה דרורי, נולדתי בישראל  בבית החולים "העמק" בעפולה להורים: אבא אמין – אמנון ואימא פרחנה – (שמחה – מזל), פורטונה.

אבי אמנון ז"ל (אמין –  1928-1988)

אבא אמנון יליד וילנה, בן בכור לתשע נפשות, כל משפחתו היגרה למצרים בשנות השלושים אל ”חארת אל-יהוד” (שכונת היהודים), גרו  בבית רב קומות כשבמרתף היה בית העסק שלהם.אבי למד בית ספר יסודי שנקרא אז "אלזאמי", כלומר חובה. שם למד רק שפה ערבית קריאה וכתיבה, קוראָן.

באותה העת מנו כ 3,000 יהודים בשכונה. מרבית היהודים עסקו: בחלפנות, סחר בינלאומי, בנקאות עניינים פיננסים. בשנות הארבעים הגיע מספר היהודים במצרים ל – 50,000 ומרביתם השתלבו בתעשייה. בעיקר בבנקאות, בתכשיטנות ובמסחר. "החנויות הגדולות הראשונות שהוקמו במצרים, היו של יהודים, וכן היו יהודים עסקו אף ברפואה ובעריכת דין.

משפחתו של אבי עסקה "בצורפות", ומזה התפרנסו בכבוד. לאט לאט העסק התרחב ורכשו חנות גדולה ועברו מהמרתף.

את שעות הפנאי העבירו במפגשים בבתי קפה ומועדוני בילוי. בימי הקיץ הלוהטים נהגו לצאת לחודשיים ולשהות בחוף הים בבית קיט. בחגים ושבתות היו מתכנסים בבית הכנסת, ומפגשים משפחתיים. מאחר ומצרים מדינת מהגרים דברו בעיקר צרפתית, פולנית רוסית  וידייש ואת הערבית רכשו אחר כך, הערבית הייתה גם שפתם של מספר קטן של מלומדים ואנשי רוח שהשתלבו בזירת התרבות המקומית.

אורח החיים היהודי תחילה, היה במצב טוב, שגשוג כלכלי, תרבותי וחברתי ויכולת השתלבות מספקת עם החברה המצרית. הקהילה היהודית במהלך השנים נקלעה למשבר זהות בין היהדות והרצון לשמור על המסורת לבין הרצון להשתייך ללאום המצרי. היו תקופות בהן מערכת היחסים בינם לבין החברה המצרית פרחה בכל התחומים ותקופות בהן הקהילה היהודית סבלה מפרעות ומדיכוי על ידי שכניהם המצרים…

בגדול מערכת היחסים עם המוסלמים הייתה טובה לא הורגשה כל אנטישמיות מצדם. רבים עבדו במפעל של אבי. כיבדו אותו מאד … והעריכו שהוא דואג לפרנסתם.

אך בשנים 1945-1948 החלו התפרעויות בשכונת היהודים השלטונות זרעו פחד ואימה בשכונה, הנחו מטעני חבלה, רבים נפצעו … אחות של אבי נהרגה, והחלו להאשים את היהודים בבגידה… בעת  הכרזת מדינת ישראל בשנת 1948 החלה מלחמת העצמאות, בין ישראל וארצות ערב. גם מצריים השתתפה במלחמה. אז יחסי השכנים אל יהודים הורע. בבית הספר התיכון סרבו שאבי ילמד, בגלל יהדותו.

בחודש יוני 1948 היה פיגוע אכזרי פיצוץ אדיר בשכונת היהודים.בתים רבים כרסו וגופות רבות נקברו תחת הריסות. אסון גדול פקד את יהודי מצרים, בקהיר. משפחות שלמות נמחקו. בעקבות מלחמת העצמאות בארץ הפכה "חארת אליהוד" בקהיר לגיהינום עלי אדמות הממשלה ליבתה את ההמון והסיתה נגד היהודים, אבי מספר, שמידי לילה היו מתארגנים צעירי השכונה לשמור מפני תקיפה וביזה … או חדירת זרים לשכונה. המצב החמיר יהודים פוטרו ממשרותיהם, הערימו עליהם קשיים ובכל דבר הטילו עליהם אשמה.

המצב רק חידד במוחו של אבי שאין מה לחפש פה ויש לעלות לארץ. אחרי מלחמת העצמאות בארץ המצב במצרים הורע בשנים 1949 -1952 יהודים התארגנו לעזוב ולעלות לארץ!  מלבד בגדים לא הורשו היהודים לקחת דבר. לא כלים, לא משחקים, לא רהיטים, שום דבר…

אבי החל להתארגן  לקראת עלייתו לארץ. תחילה החליט להינשא לבחירת ליבו אמי. רצה הגורל והורי התחתנו ביום  23/7/1952  ביום בו פרצה "הפיכת הקצינים" והדחת המלך פארוק ..(המשטר עבר ממלוכני לרפובליקני)

 ביום הנישואים

את החתונה ערכו בצהרי היום כי באותו ערב היה עוצר כללי בשכונה.

המצב הלך והידרדר. עיקלו לאבי, כמו לכל יהודי מצרים, את חשבונות הבנק ואת הרכוש. המפעלים, העסקים – הכל נלקח. בקושי הצליח לקחת מעט כסף לדרך, וכלי צורפות.

אנשים נלקחו למאסר ללא שום סיבה וכאלה שהשתייכו לארגוני הציונות שפעלו בסתר. בניהם היה בן הדודה של אבי טוביה הנשיא שהיה אסיר ציון במצרים ישב שנים רבות ורק אחרי מלחמת ששת הימים בחילופי שבויים עלה לארץ. גויס למוסד.

בארץ כיהן שר החוץ דאז משה שרת, נלחצו מהמצב עודדו עלייה בלתי לגאלית מארצות ערב – מצרים. אבי החליט לעלות ויהי מה עם משפחתו. משפחתה של אמי נשארה והגיעה יותר מאוחר לארץ. הורי עלו לארץ בשנות החמישים למדינה, באוניה דרך צרפת יחד עם סבתי פורטונה וסבי דוד (הורי אבי) ואחיו (בן ושלוש בנות …) לנמל חיפה ומשם הישר "למעברת עפולה" בצריפונים….

נציג הסוכנות שיכן את הורי, בצריפון נפרד. סבי וסבתי עם ילדיהם בצריפון אחר. סיפקו לכל משפחה מיטות סוכנות, מזרני קש – שמיכות כבדות דוקרניות, שולחן ושני כסאות, פתיליה לבישול וכלי בישול ואוכל מנמליים בצירוף תלושי מזון ומנורת נפט תחליף חשמל שלא היה. מים לא היו ושירותים, "מקלחת" (בתוך גיגית) משותפת לכלל המשפחה בתוך תאים רעועים שהיו מרוחקים מאוד ממקום הצריפונים.

אבי היה צורף במקצועו הביא מעט כלים בכדי לעסוק בארץ … אך המצב היה מאד קשה בארץ הכל חול וחול … הכל היה בתהליך התהוות… חיפשו ידיים עובדות לסלילת כבישים, נטיעת עצים  בקק"ל, בנית בתים בחברת "סולל בונה". המצב היה קשה מאד מבחינה כלכלית זו הייתה "תקופת הצנע" הכל ניתן ע"י תלושי מזון לפי מספר ראש במשפחה.

שניהם לא היו דוברי עברית, שניהם דברו ערבית, אבי דיבר גם אידייש, ואמי צרפתית… מאחר ואבי לא ידע את השפה שאלו אותו מה אתה מעדיף להתגייס או לעבוד בקק"ל בנטיעת עצים… אך כשראה שנותנים מדים ותלושי מזון התנדב מיד לצבא, בל נשכח שזו הייתה "תקופת הצנע"… את אבי מיד גיסו לצבא.

מאלבום התמונות המשפחתי

אבי היה אומן בנשמתו בעל ידי זהב הכל עשה בבית. הוא רכש חנות לכלי בית שנקראה: "כל בו בית" בה עסק עד יום מותו. אבי חלה בהתרחבות העורק הראשי "מפרצת" נפטר צעיר בגיל שישים.

 כל בו לבית

אמי – פורטונה מרזוק ז"ל (1929-2012)

אימא ילידת מצרים להורים אמידים בעלי רשת סחר בזהב וצורפות, בת שלישית מתוך ארבע בנות. בית חם ועוטף. היו אמורים להיות לאמי 12 אחים ואחיות. שרדו רק ארבע בנות. האחות  נילי הבכורה למדה אחיות ועבדה בבית חולים יהודי בקהיר. תחת ניהולו של ד"ר משה מרזוק שנתלה. ואמי למדה בבית ספר יהודי צרפתי "אליאנס". אביה עבד במפעל זהב  ואמה מרי עבדה במפעל לזיקוקי דינור.

 אמי ז"ל

אמי הייתה הרה בהריון ראשון בבית. נולדתי בת בכורה מבין שבעת אחי… במעברת עפולה עלית "בצריפונים" תקופה מאד קשה בארץ קיבוץ גלויות… ובליל של שפות.. החיים היו אומנם קשים מבחינה כלכלית אך הייתה אחוות שכנים עזרה הדדית.

אבי נלחם "במבצע  קדש" השתחרר מהצבא והתחיל לעבוד במפעל הסוכר (1955) התקדם עד תפקיד ניהולי וכעבור 25 שנה המפעל  נסגר.

כל פעם כשאמה הייתה הרה ויולדת בן או בת, כעבור חודשים הם היו נפטרים. עד שיום אחד אמה החליטה לגשת לעושה כשפיים בדואי שיסיר את הקללה ויהיו לה ילדים. וכך היה המכשף שענד לרגלה של סבתי צמיד שנקרא בערבית (חולחל) מעין קמע – הבנות שנולדו לה שרדו והבנים מתו.. כך שמתוך 12 ילדים נותרו ארבע בנות.

וכשאמי נולדה קיוו לבן וכולם התאכזבו… סבי אמר אתם עצובים, אבל אני זכיתי בשמחה ולכן קרה בשמה "פרחנה" – משמעותו – שמחה. הוא איחל לה:  "שכל חייך יהיו מלאי שמחה מזל ואושר". בתחילת דרכו אבי עבד אצל הוריה של אמי, למד את המקצוע השתלב ופתח עסק משלו. אמי התאהבה בו … נשאה לאבי 23/7/1952  (במהפכת הקצינים) בצהרי היום באופן חפוז מיד אחר כך היה עוצר.

 מאלבום התמונות

ביום הפיכת הקצינים, הדיחו את המלך פארוק מכיסאו וביטלו את המלוכה. הקימו משטר רפובליקני שבראש התנועה עמד גמאל עבד אל-נאצר. וסילוק הצבא הבריטי מהתעלה, עקירת השחיתות והשבת החירויות הדמוקרטיות שהושעו על ידי הממשל המלוכני.

כעבור ימים אחדים הם התארגנו לעלות לארץ מבלי לעורר את חשדם של השכנים לקחו מזוודה והכילו בה בעיקר בגדים מעט קטניות, כלי צורפות של אבי, והכל השאירו. אמי עלתה לארץ עם משפחתו של אבי, כשבמצרים הותירה את כל משפחתה הוריה ושלושת אחיותיה.

ימים לא קלים עברה אמי בארץ ללא משפחה ובעל שהיה מגויס … תקופת "צנע" אמנם הייתה גרה בשכנות עם משפחתו של אבי, אך שום עזרה לא קבלה מצידם, אך אנשים טובים הושיטו לה יד ועזרו לה להתמודד. אישה צעירה עם שני ילדים קטנים. אחת בת שנה וחודשיים והשנייה שאך נולדה… עם בעיות בריאותיות…

בינתיים בארץ בשנת 1956 פרצה מלחמת קדש משפחתה נותרה במצרים והמצב נעשה גרוע… כידוע שמעמד משפחתה אמיד: לאבא שלה, יהושוע מרזוק היה מפעל  צורפות זהב ותכשיטים. כשפרצה מלחמת קדש לקחו את כל רכושו, כולל את הבית, שהיו בבעלותו. וציוו עליו תוך שבועיים לעזוב את הכל ולהגר והאשימו אותו בריגול לטובת ישראל כעילה לגירושו. החתימו אותו על טפסים שלא יעיז לשוב למצרים ולדרוש את רכושו.

משפחתה עלתה לארץ אחרי מלחמת סיני וסיפורו על פרשת "עסק הביש" הבן דוד של אמי משה מרזוק רופא בחיר בית חולים יהודי נעצר והעולה לגרדום באשמת בגידה יחד עם חברו שמואל עזר. ויתר חברי הרשת נידונו למאסרי עולם.

עם עליתם בשנת 1956 שיכנו אותם בדרום בבאר-שבע שכונה ד'. אביה של אמי התעוור, אחותה עלתה לארץ קטועת רגל, בעקבות תאונה דריסה ע"י רכבת ולאמי היה מאד עצוב ומאד קשה כי לעזור הרבה לא יכלה.

המרחק היה גדול אמי גרה בעפולה בצפון ומשפחתה בדרום, כך שרק פעם בשנה היינו נפגשים. סבי היה חזן בית הכנסת ידע את כל התפילות בע"פ וזה העסיק אותו מרבית היום.

את מעברת עפולה חיסלו בשנת 1958 והורי נאלצו לרכוש דירה בדמי מפתח. הם עזבו את המעברה רכשו דירה קטנה וניהלו משפחה לתפארת. במעברה נולדו להורי שתי בנות ובבית חדש נולד אחי… אז בן גוריון ראש הממשלה דאז רצה לעודד ילודה … הוא הודיע למי שיהיו ששה ילדים לא יעשה מילואים. אבי קפץ על הרעיון ונולדו עוד שלושה אחים… ושוב אבי עבר דירה כי הדירה שוה הייתה קטנה.. וכך הפכנו למשפחה ברוכת ילדים – שבעה נפשות.  אבי פרנס אותנו בכבוד, היינו משפחה במצב כלכלי טוב.

כולם רכשו השכלה אוניברסיטאית ורק בגיל חמישים אמי החליטה שהיא צריכה ללמוד לכתוב ולקרוא בעברית נגשה לאולפן ורכשה את הקריאה והכתיבה והיה לה סיפוק אדיר שהצליחה לקרא בעיתון "שער" אעפ"י שאימא לא דברה עברית רק ערבית וצרפתית הייתה יושבת איתנו מכינה שעורי בית ומקשיבה לקריאה שלנו.

 משפחת אמי

לימים אחרי שבנותיה נישאו והביאו ילדים ונולדו נכדים  סבתי מרי החליטה להסיר את הצמיד (חולחל) שהיה על רגלה, לא עברו ימים רבים אחות של אמי חלתה בסרטן ונפטרה וסבתי שייכה זאת לצמיד. ועד יום מותה חשה ברגשי אשם.

אמי הייתה מאד חכמה כל שיחה איתה הייתה מטבלת בפתגמים ומוסר השכל. כייף היה להאזין לה. כמו כן הייתה אישה מלאה בנתינה ואהבת חינם. כל אדם שעבר בשכונה מטאטא הרחוב או מחלק חלב מיד הייתה מגישה להם מים מזמינה אותם לנוח בגינתה, ונותנת להם מרק ביום חורף ובגדים מהמלתחה של אבי.

אלמנה בגיל 58 טיפלה בקשישים, בשנות השישים לחייה יצאה "למועדון גמלאים" מרכז פייס אשכול בעפולה, ושם בילתה מחצית היום, עד שחלתה בסרטן המעי ונפטרה בגיל 83 בחיק ילדיה שסעדו אותה.

ילדותי אלן אילנה

נולדתי בישראל בבית החולים "העמק" בעפולה – עלית, להורים: אבא אמין – אמנון ולאימא, פורטונה.

 מאלבום התמונות

בת בכורה מבין שבעה אחים ואחיות. רוב שנותי התחנכתי ולמדתי בעיר עפולה – עלית.

למדתי בגן של ברכה ושושנה רוטשילד, ובגיל שש (1961) עברתי ללמוד בבית ספר "אלומות" בניהולו של בצלאל גופר עד כיתה ח'.

בשנים הללו היה לנו מורה יוסף למוסיקה שלימד שירי ארץ ישראל: שיר העמק "באה מנוחה ליגע" ,"דונם פה ודונם שם" כשהיינו תורמים בקופסה הכחולה כל יום שישי פרוטה לרכישת קרקעות בא"י."פה בארץ חמדת אבות", "סעו ציונה נס ודגל.", "ומי יבנה לי בית " עוד וכמובן לפני כל חג ושבת היינו לומדים שירים. "אימא יקרה לי," "היום יום שישי," רוב השירים נכתבו ע"י לוין קיפניס.

מחנך כיתה ז'-ח' מורה שלי יצחק וייגל ביום השואה היה משתף אותנו בסיפורים שחווה בגטו. על מעשי  גבורה במחנאות באושוויץ ועל הסבל שעבר עם משפחתו בגטו … ועל מה שעבר בהיותו ילד כרתו חלק מלשונו ולכן הוא מגמגם. גם המורה למוזיקה שיתף בהיותו ילד ראה איך רצחו את הוריו ומיד הלבין שיער ראשו מהטראומה שחווה …

באותה תקופה היו הקבצות במקצעות אנגלית חשבון ועברית ולמדו לפי רמות ומי שהתקדם עלה או ירד הקבצה… השיעורים התנהלו באופן פרונטלי ישיבה בטורים. תלמידים שלא התנהגו טוב בשיעורים היו מעמידים בפינה עם הפנים לקיר. ואם סירבו הופנו לעמוד ליד חדר המנהל, המנהל דאג לקחת אותו לכל כתה ולבייש אותו מול כל התלמידים. כל סוף שנה היו עורכים מסיבת סיום וטיול שנתי ומצטלמים תמונה כיתתית.

בתום שמונה שנות לימוד היו עורכים מבחני סקר ונרשמים לתיכון. נרשמתי לתיכון מחוזי למדתי ארבע שנים. חויבנו בתלבושת אחידה, חולצה ירקרקה וחצאית או מכנס חום בחורף סוודר חום..

מקרה שקרה לי

הורי לא יכלו לקנות לי תלבושת. אותה תקופה אחותי ואני למדנו בתיכון והגענו ללא תלבושת. מידי יום היה נכנס מורה ובודק מי לא מגיע עם תלבושת ומסלק הביתה. נכנסתי לסגן המנהל, מיכה דגן וסיפרתי שאנחנו משפחה ברוכת ילדים ואין ידו של אבי משגת לקנות כרגע. מיד שלח אותי ואת אחותי ועוד שתי ילדות לחנות "אתא" ואמר לקנות שתי חולצות מכנסים חצאית וסוודר לכל אחת. חזרתי הביתה שמחה קבלתי תלבושת ועכשיו לא יוציאו אותי מהכיתה… סיפרתי לאבי בהתלהבות. אבי מאד כעס וביקש שאחזיר הכל מחר. טען שכעת יגבו ממנו יותר ואיך ישלם? נגשתי לסגן וספרתי שאבי לא מוכן לקבל חינם. הסגן אמר שזו מתנה ואין כל התחייבות לשלם, וצייד אותי במכתב לאבי. ובכל זאת לאבי היה קשה לקבל זאת.

אחר כך הסגן דאג שאעבוד בספריה בכדי להקל על אבי בהוצאות של רכישת ספרים, וכך דאגתי לכל אחי לספרי למידה והעשרה. הייתי תלמידה טובה אהבתי בעיקר לשון תנ"ך ומתמטיקה… וביסודי אהבתי ציור… ביסודי ובתיכון קראו לי "אלן" יום אחד ניגש אלי המורה ללשון ואמר את תלמידה טובה בלשון עליך להיקרא בשם עברי והעניק לי את השם "אילנה". ביסודי היו לי המון חברות וחברים היינו נפגשים להכנת שעורי בית, למשחקי רחוב שונים: מחנאים, עמודו, שבעה דייגים, דג מלוח, קלאס, תופסת, מחבואים, סימני דרך ועוד וכן היינו עורכים קומזיץ בשעות הערב ושרים "גולם במעגל" בהיותי בכיתה ז'-ח' הייתי בתנועת נוער של "השומר הצעיר" ופעמיים בשבוע היינו נפגשים לפעולה וא"ש לילה.

תיכון היו לי חברות בעיקר ללמידה והכנת עבודות. מעט מאד היו מפגשי חברה מאחר וזה היה בית ספר מחוזי היו תלמידים מכל הסביבה של עפולה (יוקנעם, כפר קיש, כפר תבור, תענך, דבוריה כפר קנא) טיולים שנתיים היינו יוצאים רק מטעם בית הספר… ובשבתות היינו יוצאים עם חברים לגבעות "גבעת המורה" וקוטפים כלניות ורקפות. פעם זה לא היה פרח מוגן. ובערב היינו הולכים למרכז העיר נפגשים עם חברים צופים בסרט וקונים פלאפל או בריק עם תפוח אדמה מטוגן. בקיץ היינו יוצאים עם ההורים בהסעות לסחנה, טנטורה או כנרת ולפעמים לברכה המקומית בעיר ואבא היה מלמד אתנו לשחות.

את החגים היינו חוגגים עם המשפחה המורחבת בעיקר פסח, או שהורי היו מזמינים או דהיינו נוסעים ובשבילנו זו הייתה חגיגה כי הם גרו מרכז ברמלה. את יתר החגים ושבת חגגנו עם המשפחה הגרעינית. בארוחה עם המון סלטים לחמניות שאמי הייתה אופה דגים, עוף ממולא ועוד מטעמים ערבים לחייך.

בימי החורף הקרים היינו מתיישבים סביב תנור נפט אבא היה קולה ערמונים, מכין צנימים עם ריבה קומקום תה גדול וזו הייתה חגיגה. וביום שישי כולם היינו נכנסים למיטה של ההורים מתכסים בפוך ואבא היה מספר את סיפורי התורה. בדרך כלל בשבתות אבי היה מעיר אותנו בשירים כמו "שלום לבין ודודי של גו עמאר, הוי סימונה מדימונה וברצלונה, ואיזו מדינה של אלי לוזון או מערכונים של הגשש החיוור. היה לאבי רשם קול והיה מקליט אותנו שרים או מספרים בדיחה או עושים חיקוי. לאמי היה קול פעמונים והייתה שרה לנו "אנתה עומרי" של אום קלטום. או "טיפת מזל" של זהבה בן.

הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת הורים חמים ועוטפים. היה עושר ואושר בבית. לפני כל חג אבא דאג לקנות לכל ילד נעלי בית ומגפיים ובקיץ סנדלים ונעלי שבת נעלי לקה. בר מצווה ובת מצווה חגגנו בחוג המשפחה בארוחה חגיגית עם המשפחה המורחבת סבא וסבתא ולא כמו היום.

עד שמפעל הסוכר נסגר אבי היה מתוסכל ולחוץ איך ידאג ללמד את כל ילדיו ולהכין נדוניה לבנות ביום חתונתם, (היו לי שלוש אחיות).

ובחופש הגדול בתיכון הייתי מדריכה בקייטנות ועובדת בקטיף אגסים במושב בלפוריה. בתום הלימודים בתיכון רציתי להתגייס. הלכתי לצו ראשון והייתי מאושרת באותה תקופה. אבי שלח אותי מעט לנפוש לפני הגיוס אצל הדודים ואז דודתי הכירה לי את בעלי כי אחיו היה שכן שלה. התחלתי לצאת עם בעלי ובאחת הביקורים שלו אצלי והוא שכנע את אבי שצבא לא בשביל בנות. אבי השתכנע ואמר צאי ללמוד. התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות, כי זה היה רצונה של אמי אך לא הצלחתי להתמודד מבחינה רגשית.

ואז הגיע אלי חברה ושכנעה אותי ללמוד הוראה שזה גם סוג של שליחות עברתי את הבחינות בהצלחה בסמינר נהלל ולמדתי גיל הרך + יסודי כולל חטיבה. התגייסתי כעתודאית ובחופשות היינו עוברים חיול. את כל בנות הסמינר אספו ליום חיול בתל השומר ואני שכחתי להופיע. הגיעו אלי הביתה שני חיילים מהמשטרה צבאית ולקחו אותי לתל השומר. כשהגעתי פגשתי את חברותי שכבר סיימו את רוב מסלול החיול יושבים במעגל עם הקיטבג שקיבלו ומזדכים על הציוד, ואני רק התחלתי מיד קבלתי שתי זריקות, ערכו לי בדיקת שיניים קבלתי פנקס תלושים לשק"ם ודסקית. שאלתי איפה הקיטבג אמו שאני לא צריכה והם טעו שחילקו לחברותי. בכך הסתיים יום החיול שלי חזרתי מאוחר הביתה מיום מעייף. ובשנה השנייה ללימודים נישאתי, בחתונה גדולה ומיוחדת באולמי דולפין ברמלה עם להקת השגרירים. ורק אחרי שסיימתי ללמוד כשהילדה שילדתי בידי שוחררתי מהצבא.

בהיותי בת 21 אימא לתינוקת מקסימה עירית. יצאתי לעבוד בהוראה בכיתות יסוד. בערים: בית שאן, עפולה, קריית שמונה, באר יעקב, לוד ורמלה. השקעתי את כולי בעבודה אהבתי מאד את מקצוע ההוראה… וראיתי בה שליחות. עבדתי במשך 37 שנות הוראה כיתות יסוד – חטיבה ויצאתי לגמלאות.

אץ הזמן הפנוי הייתי מבלה עם משפחה וחברי ילדות של בעלי. מועדוניים בהופעות של צביקה פיק טריפונס. שימי תבורי ועוד… באותה תקופה העיר רמלה הייתה מוקד לבילויים לחברה צעירים  הגיעו מכל הארץ לבלות עיר הדיסקוטקים נקראה אז.

את כל החגים הייתי חוגגת עם משפחתי בעפולה. ילדי הם הנכדים הראשונים להורי. זו זכות הייתה להם לקבל תואר סבא וסבתא פינקו אותם גם הדודות. אמי זכתה גם שישה נינים.

אבי מת צעיר וזכה רק לנכדים אך לא הספיק לחתן את כל ילדיו. אחי התחתן שנה אחרי מות אבי וקיבל במתנה "טבעת חותם" מעשי ידי אבי מאחר ועסק בצורפות. את הטבעת אמי העניקה לאחי אחרי החופה כשהטבעת שזורה בצמח הפיגם. לאות שמירה נגד עין הרע. טבעת זו עוברת מאב לבן. בת בכורה מקבלות זוג צמידים להמשכיות. אני קבלתי מסבתי אימא של אמי. וחמותי העניקה לבתי…

כיום אני רעיה למשה, אימא לשלושה ילדים עירית, יוסי (אבא של יהב) וצליל וסבתא לשמונה נכדים.

 משפחתי

עם סבא וסבתא

יהב ומשפחתו

הזוית האישית

סבתא אילנה: זו חוויה מעצימה ומקשרת בין סבתא לנכד…ומזמן איכות … עצם סיפור על תקופה עם חוויות ילדות שלי גרמו לסקרנות אצל הנכד, והתעניינות בחיי החברה שהיו נהוגים בתקופתי. משחקי רחוב ששחקנו שאת מרביתן אינו מכיר… (מאחר והיום צמודים לפלאפון ומחשב) קומזיצים … א"ש לילה, ועוד… וכן חשיפה למושגים שלא מוכרים לו המספרים אודות תקופה לא קלה. מאד חשוב לטפח את הקשר בן דורי לדעתי זה מחזק ותורם לשני הצדדים.

יהב: הפרויקט הזה גרם לי לדעת מלא על סבתי ועל חייה וממש היה לי כיף לשמוע סיפורים ודברים בחיי סבתי. למדתי גם על מלא אנשים במשפחה שלי בדורות קודמים שלא ידעתי. לדעתי גם חיזקתי את הקשר שלי עם סבתי.