מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי, לומדת בבית הספר וילקומיץ בראש פינה ובחרתי במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי לתעד את סיפורה של סבתא שלי רינה שאמי.

סבתא רינה מספרת

שמי רינה שאמי, נולדתי באיראן, שאז נקראה גם פרס בשנת 1949, לבית משפחת קמרי. בפרס שמי היה מהין שמשמעותו ירח, אבל בהצעת מתווכים יעצו להורי לקרוא לי רינה. תאריך הלידה שלי בתעודת הזהות מצויין כך: 1949 .0.0. ימי היום והחודש לא היו ידועים לכן ציינו בתעודה 0.0. תחקרתי את אמי כדי לנסות להיזכר באיזו תקופה של השנה נולדתי. אמי זכרה שנולדתי סמוך לחג שבועות, לכן ילדי חוגגים לי יום הולדת בחודש יוני בו חל חג השבועות.

נולדתי בפרס (איראן), בכפר שנקרא עליגודרז. כשהייתי בת שנתיים  הורי עלו לארץ ולכן אין לי זיכרונות מארץ המוצא. הורי היו חיה ורחמן קמרי והם נולדו בפרס באזור שנקרא חומסר.

הורי עלו לארץ בשנת 1952. הם שהו מספר חודשים לפני העלייה לישראל בטורקיה. הם הגיעו לארץ בהפלגה באונייה והועברו ישר לשער העלייה.  בשנים הראשונות גרנו במספר מעברות בתנאים קשים מאוד. משער העלייה משם הועברנו לקריית שמונה על פי בקשתנו, מכיוון שאחותי הבכורה הגיעה לארץ שנה לפני הורי. אחותי עלתה לארץ עם בעלה לאחר נישואיה, ולכן רצו הורי לגור בקרבתה בקריית שמונה.

ילדותי בקריית שמונה

גדלתי בקריית שמונה במעברות מגיל שנתיים עד גיל חמש. בגיל חמש עברנו לשיכון קבע. יום המעבר חקוק בזיכרוני חזק מאוד. למדתי בבית ספר "מגינים" שהיה מרוחק מביתי כחצי שעה, הלכתי לשם ברגל. כל יום התעכבתי בדרך ליד לול של תרנגולי הודו הייתי מקשיבה לקרקורים שלהם. בתקופת הלימודים שיחקנו בעיקר במשחקי חצר, כגון – קלס, שבע אבנים, חמש אבנים, חבל קפיצה, בנוסף יחד עם הילדים בשכונה היינו עושים הצגות ומציגים בחדר מדרגות.

בתיכון למדתי בבית ספר שנקרא "דנציגר", ששכן ליד פארק הזהב שיש בו מעיין יפה.  בבית הספר הכי אהבתי את הטיולים, שיעורי זמרה. הייתי  חברה במקהלת בית הספר ואהבתי לשיר ואהבתי גם את שעורי הספורט והגדנ"ע.

עלייה לארץ 

הורי עלו לארץ מפרס בשנת 1952 אני הייתי בת שנתיים. עלינו יחד שישה נפשות, כי אחותי עלתה לישראל שנה לפנינו יחד עם בעלה, בשנת 1951. הורי לפני העלייה גרו בכפר שנקרא "עליגודרג", משם הם עברו לגור בעיר הגדולה וחיכו לתורם לעלייה לארץ ישראל. משם הם הועברו לטורקיה ומשם באונייה לשער העלייה בחיפה. כשהיו בשער העלייה, הורי ביקשו לעבור לקריית שמונה ששם גרה אחותי הגדולה הנשואה. מאחר והייתי בת שנתיים כשעלינו לארץ, אני לא זוכרת דבר, הזיכרונות שלי הם מסיפורים שסיפרו לי בני משפחתי מהם למדתי על הדרך הקשה של העלייה לארץ ועל קשיי הקליטה והחיים במעברות בשנים הראשונות עד שעברנו לגור בשיכון.

תקופת המעברות

התנאים במעברות היו קשים, גרנו בפחונים לא היו שבילים מסודרים, סבלנו מהבוץ, השירותים היו בחצר, כיור המים גם היה בחוץ, בשביל להתרחץ היו מחממים מים בפיליה. אחרי שלוש או ארבע שנים עברנו לשיכון קבע. ההסתגלות של הורי בארץ הייתה קשה מאוד

בפרס אבי היה רופא של הקהילה. הוא היה רופא אלטרנטיבי, המרפא בעזרת צמחים שהם קטפו מהסביבה שלהם ומהם רקחו תרופות וריפאו מחלות רבות. אבי רכש את אמון הקהילה ורבים פנו אליו לקבל את עזרתו. בארץ שלחו אותו לעבוד בייעור, הדבר היה קשה בשבילו, והוא חלה גם באסמה וגם במחלת הסכרת והתקשה לפרנס את משפחתו.

למרות הקשיים הבית שלנו היה נעים, מסודר ונקי. תמיד היה אוכל מזין. אימא דאגה לקום כל יום מוקדם בבוקר ולהכין לנו סלט, כוס חלב וביצה לפני שהלכנו לבית הספר.

אבי היה איש ספר והרבה לקרוא גם בגמרא, לכן הוא שלט בשפה העברית וזה עזר לנו. לאמי היה קשה יותר ללמוד את השפה העברית ואחיי הגדולים יותר היו צריכים לעזור ולתווך מול כל מיני גורמים. אחיי הגדולים נאלצו ללמוד ולעבוד במקביל כעזרה בפרנסת המשפחה.

הורינו הנחילו לנו את חשיבות הלימודים וכולנו למדנו די בהצלחה.

תקופת בית הספר ולימודים

תקופה זו זכורה לי כתקופה נעימה לי בעיקר, אהבתי ללמוד. עם חברים היה לי קצת קשה, בגלל שנחשבנו משפחה עם קשיים כלכליים. סיימתי את לימודיי בבית הספר התיכון "דנציגר". לאחר מכן למדתי שנה "במדרשת רופין" בתנאי פנימייה למדתי קורס טכנאי כימיה.

שירות צבאי

לאחר לימודי התגייסתי לחיל הספקה – חיל הלוגיסטיקה. תקופה זו חיזקה את הביטחון העצמי שלי, והרגשתי שאני מוערכת מהסביבה וזה תרם רבות להתפתחות שלי.

מקצוע ועיסוק 

לאחר שירותי הצבאי חזרתי לקריית שמונה ועבדתי "בשירות שדה" במעבדה שערכה בדיקות קרקע עבור חקלאים. עבודה מעניינת.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

לקראת סוף שרותי צבאי הכרתי את בן זוגי, נישאתי לו ועברנו לגור בראש פינה, כי המקום בהחלט מצא חן בעיני. כאן נולדו ארבעת ילדינו: גילי, יעל, עמי ומיכל. במשך השנים בנינו את ביתנו. בשנים שגידלתי את ילדי, עזרתי במקביל בעסק של עבודות עפר שהקים בן זוגי.

ילדי גדלו והקימו משפחות, לבתי הבכורה גילי תאומות: אביב וניצן. ליעל שמאז נשואיה גרה בניו זילנד שלושה ילדים: נעם, עמרי ונטע, לעמי שני בנים: איתן וליאור, למיכל בתי שלושה ילדים: רותם, עדי והראל, עם נכדתי עדי אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי.

הנכדים מאוד אוהבים לבקר בראש פינה לחגוג יחד את החגים, ימי הולדת ושבתות, בתי מיכל גרה איתי עם משפחתה והקשר שלנו קרוב מאוד.

תחביבים

אני משתתפת בחבורת זמר כבר 35 שנים, אנחנו לומדים שירים רבים מידי פעם מופיעים במסגרת מקהלות. התחביב הזה מגוון מאוד את חיי, ומידי פעם גם טסים לחו"ל למפגש מקהלות. אני בת 73 עדיין לא יצאתי לפנסיה אני עובדת כאם בית בבית סיעודי בכפר הנשיא. מצטרפת מידי פעם לטיולים של הותיקים במושבה, או הולכת להרצאות או פעילות שמעניינות אותי.

סיפורם של חפצים מיוחדים

יש מספר חפצים העוברים במשפחה שלנו מדור לדור, חפצים שהם בעלי משמעות עבורנו, ואספר על חלק מהם:

מגילת אסתר, שהיום נמצאת אצל פיני אחי. כשההורים היו בחיים, אבי נהג לאסוף שכנים ומכרים ולקרוא במגילה זו. הוא לא וויתר על מנהג זה. כילדים לא רצינו ללכת לשכנים, אבל עשינו זאת למען אבי, כי הוא ראה בזה משהו חשוב מאוד.

שופר, אותו הורי הביאו מפרס, גם הוא נמצא אצל אחי, בחגים הוא תוקע בשופר זה.

פתיליה, אני קיבלתי את הפתילייה מהורי, שאף אותה הם הביאו מפרס. בתקופת המעברות אמי בישלה על פתיליה זו.

מכתש ועלי, הורי הביאו איתם מפרס מכתש ועלי. זכור לי שאמי הייתה מכינה את החרוסת לפסח והיה לו טעם מיוחד. המכתש והעלי הועברו אלי למשמרת לדורות הבאים.

הזוית האישית

סבתא רינה: המסר שלי לדור הצעיר הוא, להיות פעילים, לאכול מזון בריא ולאהוב את כולם אהבה מתגמלת.