מאגר סיפורי מורשת

ילדות

הסיפור הזה הוא על סבתא רבתא שלי פאימאן (גאלפרינה) ראיסה, סבתה של אמא שלי.

ראיסה נולדה ברוסיה, בעיר בירוביג"ן ב- 29.07.1939. סבתא רבתא הבכורה במשפחה של טניה ובוריס ולה אחות קטנה, קלרה.

משפחת גלפרין גרו בבית ובו תנור עץ, סבתה רבתא זוכרת זיכרונות נעימים הקשורים לתנור העץ . בשבתות אמא שלה (טטינה) נהגה להכין לביבות תפוחי אדמה, אשר התחממו על התנור וסבתא ראיסה מאוד נהנתה לאכול אותן.

כאשר התחילה המלחמה , סבתא רבתא היה בת שנתיים. למזלה העיר בירוביג"ן לא היתה מעורבת במלחמה, אבל סבתא ראיסה מתארת את  זמן "ההדחקה" בזמנו של סטלין, כאשר השלטונות באו בלילות ולקחו אנשים לחקירה. אביה הכין תמיד תיק נפרד , שיהיה מוכן כאשר יגיעו לקחת אותו. אבא של סבתא רבתא בוריס, היה מזכיר הוועדה המחוזית, לכן, הוקדשה תשומת לב מיוחדת לאישיותו, לפיכך בערב אחד, כשהגיע רכב לרחוב בו גרו, אימה רצה ,במהירות לחלון לראות לאן הם נוסעים ואת מי הם לוקחים. כך חיו בחרדה תקופה ארוכה.

אמא של סבתה רבתא (טטינה) עבדה כספרנית בספריה, ראיסה אהבה מאוד לקרוא ספרים , וברגע שהופיעו ספרים חדשים בספרייה, היא לקחה אותם הביתה וקראה אותם. סבתא רבתא נהגה בתקופת התיכון לעזור בספרייה. בנוסף לכך אהבה לסרוג, והשתתפה בחוג שבו רוקמים על כריות. בבית הספר שיחקה כדורעף, והייתה חברה בקבוצת הכדורעף של בית ספרה. בנוסף היא נבחרה למקהלה של בית הספר בירוביג"ן ( צפון רוסיה).

אחד הזיכרונות הנעימים שלה הם משטחי הקרח עליהם החליקה, כשכולם שיחקו יחד על גלגיליות.

בגרות ונעורים

לאחר שסימה את בית הספר, היא למדה במכללה טכנית לתפירה בעיר נובוסביקסק, ומגיל עשרים ואחת ועד גיל חמישים ושש, היא עבדה בבית חרושת לבגדים בעיר בירוביגי"אן . היא עמדה בראש המשרד, ובשלוש עשרה השנים האחרונות עמדה בראש ההסתדרות במפעל.

אהבה ונישואין

מקום מיוחד ומרגש בחייה של ראיסה שמור לבעלה, אותו הכירה בפארק באמצעות חברים משותפים. באותה תקופה כולם נהגו לטייל בפארק והכירו את כולם, כיוון  שהעיר הייתה קטנה. בחור אחד שהיה שונה מהאחרים, צד את עינה של סבתא רבתא. הוא רכב על אופנוע והיה מרשים. באמצעות חברים נוצרה ביניהם ידידות. לימים הם התאהבו והתחתנו .הבחור היה סבא רבא בוריס . הם התחתנו בשנת 1961 ובשנת 1962 נולד סבי ויטאלי, אבא של אמא שלי. בשנת 1969 נולדה הבת אולגה. סבא רבא בוריס עבד כל הזמן כמכונאי במוסך, בשנת 1994 הוא נפטר. לצערי לא זכיתי לראות אותו.

ב1955 – לאחר מות בעלה עלתה ראיסה לישראל, יחד עם ביתה אולגה. מאז ועד היום ראיסה גרה בנוף הגליל, מאז שהגיעה  למדינת ישראל היא בפנסיה ועוזרת לבתה עם הילדים.

הזווית האישית

דניס : ההיכרות הראשונה שלי עם סבתה רבתא שלי הייתה ב שנת 2009 כשהייתי בן שלושה חודשים , אמא שלי וסבתה רבתא שלי ראיסה , סיפרו לי שב 2009 סבתא רבתא טסה אלינו לאוקרינה, בפעם האחרונה ומאז בריאותה לא אפשר לה לטוס. הפגישה הבאה עם סבתא רבתא שלי התקיימה בשנת 2017, כשעלינו לישראל. מאז ועד היום, אנו מבקרים את סבתא רבתא שלנו מדי שבוע , לצערי השנים חולפות ובריאותה רפויה . כיום היא בת שמונים ושתים, ואני מאוד שמח שיש לי הזדמנות כזו לראות אדם שאהוב עלי ולחבקה.

סבתא רבתא ראיסה: מאוד נהנתי מתוכנית הקשר הרב דורי, כי היא מסמלת את הקשר בין הדורות ,והיה נחמד מאוד שהנכדים מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם.