מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה הרטמן, ואני סבתא של בלה. נולדתי בפתח תקווה להוריי מאיר ומרים שרפהרץ. אני בת שניה מתוך שלוש בנות ובן. אחותי הגדולה רוחל'ה, מתחתי מנוחה והקטן יצחק. אחותי הגדולה רוחל'ה תמיד לקחה אותי אתה לפעילויות של "בנות בתיה", וכל החברות שלה התלהבו עלי… עזרתי ממש הרבה בבית, כי אחותי הגדולה רוחל'ה הייתה מורה, מנוחה קטנה מדי ויצחק היה הקטן המפונק שלנו..

להוריי הייתה חנות קטנה, מין מכולת פצפונת של פעם…. הפרנסה לא הייתה ברווח, לא היו לנו הרבה קונים. וכדי למשוך קונים אימא שלי הבטיחה ללקוחות שרבקל'ה, שזאת אני, תביא להם את המצרכים עד הבית ללא תשלום נוסף. כך, שמיד לאחר סיום הלימודים בבית הספר, הייתי מגיעה לחנות לעזור לאימא שלי, ויוצאת לחלק את המשלוחים. הייתי יושבת גם בחנות שעות על גבי שעות ומחכה לקונים. בינתיים הכנתי שיעורי בית, למדתי למבחנים וגם הכנתי לי יצירות יפות מקרמיקה ומחימר. הייתי גם סורגת לי צעיפים יפים ורוקמת מפות ובגדים. התוצאות היו יפות כל כך, שגם הקונים שבאו ביקשו שאכין להם גם דברים דומים לאלו.

לפני חג הסוכות הייתי מכינה קישוטים מהממים, כדי לתלות אותם בסוכה היפה שאבי בנה, הייתה לנו סוכה ענקית ויפהפיה. כל השכנים באו לראות את הסוכה שלנו. וכמובן, גם לאכול משהו ולנגן זמירות. מאוד אהבתי את חג הסוכות. אהבתי גם את חנוכה בגלל הלאטקעס (לביבות) שאמי הכינה. כל הבית היה מתמלא בריח מדהים.

הקמת המדינה ומלחמת השחרור

אני זוכרת את התקופה שהבריטים הטילו עוצר מידי פעם. ואז אסור היה  לצאת מהבתים בשעות מסוימות. ראינו מהחלון את החיילים הבריטים מסתובבים ברחובות כדי לאכוף את העוצר. אחר כך פרצה מלחמת השחרור וקמה המדינה בניסי ניסים!! אני זוכרת שאבי פרס שמיכה עבה מתחת למיטה הגדולה של הוריי, וכאשר שמענו את  הפצצות, היינו נכנסים  מתחת למיטה, כדי שאם ייפול פגז על הבית, הרסיסים יפלו על המיטה. זו הייתה תקופה מפחידה מאוד. לילות שלמים היינו שוכבים מתחת למיטה ושומעים את הפיצוצים והיריות. זה היה ממש נס שניצחנו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. השם היה אתנו!

תקופת הצנע

לא היה לנו הרבה מה לאכול כי היה צנע, מלשון צניעות באוכל ובכסף. בשר היה מצרך נדיר וכשהוא הגיע הוא הגיע בשימורם מאמריקה, היה אסור לקנות תרנגולת ולשחוט אותה, מי שהיו מוצאים אצלו תרנגולת היו מענישים אותו!

אחר כך כבר הייתה תקופה יותר טובה… אני זוכרת טוב את המוכר קרח. הוא היה מסתובב ומוכר קרח למקררים. בגלל שלא היה מקרר, היה במקום מקרר קרח שבו השתמשו באופן כזה: שמים את הקרח במדף התחתון של הארון המיוחד לכך, והקרח היה מקרר את האוכל ושומר עליו, עד שהקרח נמס, ואז היה מגיע המוכר קרח ומוכר קרח חדש… כשהמוכר חתך את הקרח היו נופלות חתיכות קטנות על הרצפה. ואנחנו הרמנו אותם וליקקנו להנאתנו. למרות החסר, אני חושבת שהייתה לי ילדות מאושרת ומיוחדת במינה!

הבגרות

אירוע מיוחד שזכור לי היטב מתקופת ההתבגרות, היא מסיבת הבת מצווה הכיתתית שלנו, שבה נהניתי מאוד. בכיתה ז', המורה המחנכת שמאד אהבתי אותה, הכריזה על מבצע שכל תלמידה מגיל 12 שחגגה בת מצווה תתחיל  לגרוב גרביים ושרוולים, ובסוף נחגוג מסיבת "בת מצווה" כיתתית… אני זוכרת שכל הבנות לקחו את זה מאד ברצינות והקפידו על זה. בכלל, תקופת הבגרות שלי הייתה תקופה שמחה ומאושרת בלי מאורעות מיוחדים.

החתונה

אני עבדתי בבית ספר חב"ד בכפר סבא תחת ניהולו של הרב הרטמן. לימדתי את כיתה אלף, כיתה של 50 ילדים! ובסיום לימוד הקריאה כולם ידעו קרוא וכתוב! כשהגעתי לראיון עבודה בביתו של המנהל הוריו שמו עלי עין… אחר כך פנו לשדכן, שהציע להוריי את צבי הרטמן. אבא שלי הסכים לכך, וקבענו פגישה. לאחר שאבי בחן את המיועד הוא החליט שהוא מתאים. לאחר כמה פגישות החלטנו להקים בית ביחד. זה היה מאד מצחיק כשאני הגעתי בבוקר והודעתי שאני כלה. והמנהל הגיע ואמר שהוא חתן. לא גילינו לתלמידים שאנחנו מאורסים. והתלמידים הופתעו מה"פוקס" המדהים שגם המנהל וגם המורה הודיעו  באותו יום! לפני החתונה הם כבר צחקו על זה שהמנהל מתחתן עם המורה רבקה… ברוך השם הייתה חתונה מאד שמחה ומאושרת. אחרי החתונה המשכנו לעבוד כרגיל, אני המשכתי להיות מורה וצבי המשיך להיות מנהל. אהבתי להיות מורה והילדים אהבו אותי.

לאחר עשר שנים נולד לנו בנינו הבכור מנחם מענדל שעובד בשליחות בניידות חב"ד. לאחר מכן נולד אריק (אריה לייב) שליח של הרבי בבית דגן. אחריו מנוחה (אימא של בלה נכדתי) שגרה לידינו בעיר בית שמש. ואז מוישי (משה שמואל) שהוא שליח של הרבי באודסה. והקטנה שושי (שושנה רייזל) שהיא שליחה של הרבי ברחביה שבירושלים עיר הקודש.

לאחר הולדת הילדים הפסקתי לעבוד, ורק בעלי המשיך לנהל. גרנו בבני ברק ברחוב חידושי הר"ים. כיום יש לי ברוך השם הרבה נכדים (אימא שלי תמיד אמרה שאסור לספור…) שמסבים לנו רוב נחת יהודי וחסידי!

סיפור נס לידת הילדים

"תלמידים יקרים באתי לבשר לכם, שאשתי, המחנכת של כיתה ב', המורה רבקה ואני, טסים מחר לרבי מליובאויטש, הנה דפים ועטים תכתבו מכתבים לרבי, וגם החלטות טובות". כך נכנס המנהל הרב צבי הרטמן בוקר אחד והודיע לכל התלמידים בכיתות בבית ספר חב"ד בכפר סבא.

הרב צבי וזוגתו רבקה כבר היו נשואים למעלה משש שנים ועדין לא נפקדו בילדים. הם התרוצצו בין טובי הרופאים ולא ראו את הפתרון באופק. הגדיל לעשות פרופסור אחד כאשר קבע מסקנה אכזרית וגזר דינם באומרו: "כאשר יגדלו לי שערות על כף היד יהיו לכם ילדים, אתם עקרים ואין סיכוי שתזכו לילד משלכם"…

הרב הרטמן כבר היה חב"דניק בכל רמ"ח איבריו והיה חדור באמונה ובתקווה וסירב לקבל את פסק הדין הנורא. ואז החליטו לטוס לרבי מליובאויטש, אף שבאותן שנים עדין לא היה מקובל לטוס לחו"ל והכרטיס עלה הון, הרב הרטמן לא נרתע ולקח הלוואה כספית והם טסו…

בחיל וברעדה נכנסו הוא ואשתו רבקה ליחידות אצל הרבי, והגישו לו את כל המסמכים הרפואיים, כשהם מתחננים ודומעים שהרבי יברך אותם בילדים משלהם. כי הרי ילדים רוחניים כבר היו להם. הרבי עיין מספר דקות במסמכים, והניחם על השולחן כשהוא מנפנף בידו הקדושה ואומר:" אל תאמינו לרופאים, בעזרת השם יהיה לכם גם בנים וגם בנות". הרב הרטמן וזוגתו רבקה יצאו מעודדים ומרוגשים מהיחידות והמשיכו לטפל אצל טובי הרופאים בהדרכתו הצמודה של הרבי.

בי"ט באייר זה קרה: בשנת תשל"ב נולד בנם בכורם מנחם מענדל לאחר 11 שנות ציפייה! ברוך ה' זכו הזוג הרטמן בחמישה ילדים מקסימים כהבטחתו הקדושה של הרבי "גם בנים וגם בנות", למרות כל נבואות הזעם של הרופאים והפרופסורים המקצועיים… בכל פעם שהגברת הרטמן הייתה בהריון, כתבו הזוג לרבי וקיבלו ברכות נפלאות. אחרי הלידה דיווחו כמובן לרבי על הנס הגדול, וביקשו ברכה לרך הנולד. כאשר הבן או הבת הגיעו לגיל מצוות, קיבלו שוב מכתבי ברכה לכבוד המאורע.

ילדיו של הרב הרטמן והרבנית רבקה:(כן ירבו): מנחם מענדל ואילנית הרטמן (בשליחות ברמת גן), אריה לייב ושולמית הרטמן (בשליחות בבית דגן), מנוחה ויהושע רסקין (בית שמש), משה שמואל ומלכה הרטמן (בשליחות באודסה), שושנה רייזל וישראל גולדברג (בשליחות ברחביה).

חלק מהנכדים ביום הולדת 78 של סבתא

הזוית האישית

בלה: נהניתי לשמוע מסבתא סיפורים מעניינים ולהכיר את החיים שלה ואת המורשת שלי, טוב יותר.

בלה רסקין הנכדה המתעדת