מאגר סיפורי מורשת

אני, עליזה, נולדתי בשנת 1943, בבית חולים הדסה בתל אביב יפו, לשלום ומזל אבדר. אני הילדה הרביעית מבין שבעה אחים.

אבי היה איש ציבור בתימן ועסק בשחיטה כשרה מוהל מורי. הוא היה מסתובב בעולם בשל תפקידו. באותה תקופה, המסעות היו בעזרת אוניות וחמורים. הוא התאהב באמי כשהייתה ילדה ולכן ההורים שלה שמרו עליה עד שתגיע לגיל בגרות. היא נשאה לאבי בתימן בגיל צעיר מאוד.

הסוכנות היהודית הציעה לאבי לעלות לארץ ישראל ולשמש כמוהל ושוחט בהכשר של הרבנות בישראל. הוריי הגיעו לארץ ישראל דרך הודו ולבנון, בדרך לא חוקית. אחי הגדול נולד בדרך בהודו ואחי השני נולד בלבנון ושאר האחים נולדו בישראל.

הם הגיעו לארץ ישראל עם שני אחי וסבי וסבתי והתיישבו ברחובות. לאחר מכן, עברו לתל אביב לאזור שנקרא היום כפר שלם, אך בעבר נקרא סלמה. אזור זה הוחזר ליהודים במלחמת העצמאות, אך עד אז חיו שם ערבים שירו על היהודים שגרו בשכונות הסמוכות, שכונת התקווה ושכונת עזרא. גרנו שם בפחונים ללא שירותים בתת תנאים עם עכברים. לבסוף אבא שלי בנה לנו בית בשכונת התקווה, שם גדלו כל האחים שלי וסבי וסבתי גרו איתנו. עד היום הבניין ובית הכנסת קיימים.

בתקופת ילדותי, היה קושי רב במדינת ישראל. טרם קיבלנו עצמאות והיו הרבה עימותים עם הערבים שסבבו אותנו. כל הילדים ישנו באותו חדר וכל לילה היינו רבים וצוחקים. לא הייתה מקלחת או גז והיינו מתקלחים בגיגית. אמי הייתה מחממת מים בפרימוס ומקלחת אותנו. השירותים היו משותפים עם השכנים מחוץ לבית.

לימים הייתה תקופת צנע בארץ  הייתה בעיקר הגבלת רכישה של מזון ומוצרי צריכה. כל משפחה קיבלה את המזון שלה לפי הקצבה שנקבע לה. לא היו סופר מרקטים, היה עובר מוכר עם קרח וכך היינו מקררים את האוכל. מוכר חלב, שהיה עובר עם עגלת סוס ופעמון ומודיע לכולם שיש חלב ואותו דבר היה מוכר הנפט. למרות שאבא שלי מכר בשר, לנו לא היה אישור לקחת מעבר לקצבה שנתנו לנו. הבגדים עברו בין האחיות וכנ"ל של הבנים וכשהנעליים היו קטנות, אמא שלי הייתה גוזרת מקדימה, כדי שנמשיך להשתמש בנעל. לא היו מכשירי חשמל וכל העבודות נעשו בידיים. לנקות שטחים, לכבס, סבתי הייתה טוחנת את התבלינים באון, זוהי אבן גדולה שעליה טוחנים בעזרת אבן נוספת. כל המאכלים התבשלו בבית ולכל ילדה היה התפקיד שלה.

אני לא אהבתי ללמוד ומרדתי. בבית ספר היה לי קשה לשבת וללמוד. אהבתי מאוד את המטבח ואת התפירה. לאמי הייתה שכנה תופרת שתפרה לנו את הבגדים ולמדתי לרקום.

את בעלי ז"ל הכרתי כשבקרתי את משפחתי ברחובות. בבית הוריו גדל עץ תאנים וקטפתי לי תאנה. אחותו שראתה אותי צעקה עלי, הוא מיד יצא ומבטינו נפגשו. הוא עקב אחרי עד תחנת האוטובוס לתל אביב. הוא היה מבקר אותי בתל אביב ואחרי פרק זמן אבא שלי ראה שהוא בחור טוב וממשפחה טובה. אבי שכבר היה אישיות ציבורית ידועה בתל אביב יפו, חיתן אותנו. התחתנתי על הגג של בית הורי.

התחתנתי בגיל צעיר מאוד גרנו במרתף, בחדר אחד בלי שירותים ומטבח קטן בשכונת התקווה. בעלי, ישי מסעוד, היה מסיע את אבי לכל החתונות והבריתות. אבי ז"ל היה מוהל גם ערבים ובעלי ליווה אותו לכל מקום. בעלי היה איש מקצוע, פחח רכב עצמאי. בשנים הראשונות ניסיתי להיקלט להריון, אך בכל פעם ילדתי עובר מת .בחלק מהפעמים ראיתי תינוק חי ואחרי זה הודיעו לי שנפטר ופעם אחת הייתה לי לידה שקטה. לאחר מספר ניסיונות רבים, נולדה בתי הגדולה. השמחה הייתה רבה הרב נתן לה את השם תחיה, כי היא חיה וישנה תחיית המתים.

אני המשכתי להתגורר בתל אביב שכונת התקווה. לימים, חלמיש פינה אותנו מהצריף שהיה ברחוב שמחה ונתן לנו דירה. גם אני, בדומה לאמי, הייתי מקלחת את הילדים בפרימוס עד שקיבלנו דירה. לנו הייתה את הטלוויזיה הראשונה ואני זוכרת שכל החברים היו באים לראות אצלנו טלוויזיה בחצר. זאת הייתה תקופה יפה, שהדלתות היו פתוחות, ללא פחד, כל אחד עזר לשני. הילדים היו משחקים ביחד מבלי שנדאג יותר מידי, היינו עושים מסיבות בחצר. הייתה ילדות אחרת, חיים אחרים, הפירות לא היו מהונדסים כמו היום ולכל פרי היה טעם חזק מאוד.

כל ילדי נולדו בתל אביב וכשמלאו לבתי הקטנה שלוש, החלטנו לעבור לראשון לציון ומאז ועד היום נשארתי בראשון. כיום אני מגדלת את הנכדות שלי, כל היום אני איתם, זה האושר הגדול שלי.

הזוית האישית

הילה אסרף  תעדה את סיפור של סבתה, במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.