מאגר סיפורי מורשת

שמי מיקי (מרים)  נולדתי בשנת 1962, וגרתי בארה"ב בלוס אנג'לס עד גיל שמונה.

בילדותי לא הלכתי לבית ספר יהודי . השייכות והחגים היהודיים שלי הם מהבית. בבית שלי חגגנו הרבה עם המשפחה המורחבת. לאבא שלי היו שבעה אחים ואחיות עם משפחות. חמישה מהם גרו לא רחוק מאתנו. חגגנו יחד הרבה חגים בעיקר את חנוכה ופסח. זכור לי בעיקר איך למדתי בעיקר על החגים היהודיים. צמוד לבית הכנסת היה בית ספר "Sunday school" שפעל ביום ראשון. כל השבוע הלכתי לבית הספר הרגיל, וביום ראשון הייתי הולכת ל"Sunday school". שם היינו מחולקים לכיתות על פי הגיל. אני ממש זוכרת, ויש לי גם תמונות מהפעילויות שלימדו אותנו על החגים היהודיים בלוח השנה. בשונה מהילדים בישראל, לא למדנו על החגים בגן, וגם לא בבית הספר, אלא רק בביה"ס היהודי ביום ראשון . ככה גם הבנתי שאני אחרת מהגויים, ושיש לי את החגים שלי. אני גם זוכרת מביה"ס היהודי ,את טעמם של הסופגניות, הלביבות, אוזני המן, הסימנים  של ראש השנה, וקערת ליל הסדר של פסח.  עשו לנו הרבה פעילויות שקשורות לאוכל, כדי ללמד אותנו על המאכלים של החג. הכנו את המאכלים, דיברנו והתחפשנו. אני זוכרת שהיינו מתחפשים לדמות מסיפורי התורה או החגים. לדוגמה, ליציאת מצריים. בעצם, כל מה שילדים עושים בגן ובביה"ס בהקשר של לימודי יהדות , אנחנו עשינו ביום ראשון. כולם היו הולכים לביה"ס של יום ראשון.  גם הרולד, אחי הגדול, שעכשיו גר בסאן פרנסיסקו, והיום הוא לוקח את הילדים שלו לבית הספר של יום ראשון.

סבתא מיקי ואביה

דבר נוסף שאני זוכרת זו ארוחת הצהריים שהיו נותנים לנו. בארה"ב, אוכלים כריך לארוחת צהרים, והארוחה המרכזית היא ארוחת הערב, כשכולם חוזרים מהעבודה ומבית הספר. אני זוכרת שתמיד חילקו לנו ביגל עם גבינה ועם סלמון מעושן וירקות, והאמת שאני מאוד אוהבת את זה מאז ועד היום. היו מביאים עוד כריכים אבל את זה אני זוכרת במיוחד. חוויות ילדות מתקשרות לחושים, ולכן האוכל, הריחות והמראות של התחפושות, כ"כ זכורים לי.

בשנת 1968, כשעליתי ארצה והייתי עולה חדשה, לא ידעתי את השירים של חנוכה, כי השירים של ישראל ושל ארה"ב הם לא אותם שירים. הייתי שומעת בבית הספר את השירים, אבל לא באמת למדתי אותם, כי מי מלמד ילדה בכיתה ה' את השירים של חנוכה. אז קצת מלמלתי עם טעויות כפי ששמעתי.  למדתי את המילים הנכונות של שירי חנוכה רק בכיתה ט', כשהדרכתי בהתנדבות, בקייטנת חנוכה לילדים עם קשיים, באור עקיבא. באותו הזמן, אזרתי אומץ ואמרתי למדריכים האחרים: "אני לא נולדתי פה בארץ, ולא למדתי את השירים של חנוכה, אני רוצה דפים עם השירים של חנוכה, כדי שכשהילדים ישירו, אני אוכל לשיר איתם". אמרתי לעצמי שאני חייבת ללמוד את השירים. לקחתי את כל הדפים לדירה שלנו (הייתה לנו כבנות האולפנה, דירה בכפר פינס).  ישבתי בדירה עם החברות שלי, והכרחתי אותן לשיר איתי את השירים. אמרתי להן: "תקשיבו, אני צריכה ללמוד את השירים כדי לשיר עם הילדים מחר, ואיך אוכל לשיר בלי לדעת את המילים, כשהם רואים שאני מגמגמת? תקשיבו, זה לא נעים!" וכך למדתי את השירים. מה שלמדתי בארה"ב, זה כנראה לא בדיוק מה שהילדים בארץ שרים, אלו דברים אחרים".

היום אני עובדת סוציאלית, מנהלת אגף רווחה בעיריית מודיעין עלית. אני מרצה במכללת "אפרתה", במסלול הגיל הרך, מטפלת רגשית בילדים בגיל הרך, ובהורים עם היסטוריה של טראומה. אני גם עובדת סוציאלית לחוק הנוער.

כרגע אין לי הרבה שעות פנאי, כי אני בעיקר עסוקה בדוקטורט, ורוב הזמן הפנוי שלי הולך לדוקטורט. אני אוהבת לסרוג שמיכות לתינוקות שנולדים (לנכדים שלי), לסרוג כיפות, לעשות ספורט, לטייל, לבשל ולהלביש אחרים. אני גם סטייליסטית. בעיקר אני אוהבת לקנות לנכדים שלי הרבה משחקים ובגדים יפים שאני רואה. במהלך חיי כתבתי ספר ילדים, שקוראים לו "פזל משפחתי" המספר על ילד שאבא שלו נהרג ואיך אמא שלו מתחתנת מחדש, ומקימה משפחה חדשה.

הזווית האישית

סבתא מיקי: הקשר הרב דורי, היה בשבילי הזדמנות להיות עם נעמי נטו לבד, ולדבר על העבר שלי מנקודת מבט של ילדה. לחשוב על החוויות שלי שיכולות לשמח אותה, ושהיא יכולה להתחבר אליהם. יש לי הרבה נכדים וללא ספק אני ונעמי יצרנו כאן משהו מיוחד משלנו.

נעמי: מאוד נהנתי מזמן איכות עם סבתא. גיליתי הרבה דברים שלא ידעתי עליה, ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר מחוברת לסבתא.