מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא לודמילה קורבנוב, על שמה של סבתא רבתא שלי. נולדתי ברוסיה (ברית המועצות לשעבר) בתאריך 25.10.1953 להורים אלכסיי ודבורה ילידי רוסיה.

בילדותי, גרתי בכפר נרוסקייה עם הוריי, עם אחי ויקטור ועם סבתי. אחי ויקטור היה מבוגר ממני בחמש שנים, הייתי הצעירה ביותר במשפחה. גרתי ביחד עם סבתי במשך ארבע שנים, ולאחר מכן גרנו שוב עם הוריי, מכיוון שהם טיפלו בבניית הבית שלנו. בביתי היו ארבעה חדרים, הוא היה בנוי מלבנים, והייתה בו גינה ממש גדולה, גידלנו בה המון ירקות וחיות, ותמיד היה לי כיף לבלות שם. היה לנו משק חי עם כ שלושים ושישה בעלי חיים: שבע פרות, עשרים וחמישה כבשים, ועוד כמה ארנבים ותרנגולות. היו לי גם שני חתולים וכלב בבית. בילדותי מאוד אהבתי לרכב על סוסים והשתתפתי בתחרויות רכיבה, אפילו זכיתי כמה פעמים במקום הראשון.

נהגתי ללכת לחוגים, אקרובטיקה, וריקוד. אהבתי מאוד להשתתף בחוגים, ובמיוחד להופיע. אהבתי ללכת לבית הספר, והמקצועות האהובים עליי היו מתמטיקה וספורט, הייתי תלמידה טובה והצטיינתי במקצועות אלו. לאחר התיכון למדתי במכללה וטרינאריה.

אבי נלחם במלחמת העולם השניה ולא היה בבית משנת 1941 -1945, וכל המשפחה הייתה מודאגת, כשהוא חזר הביתה  אחרי ארבע שנים כולם התרגשו וחגגו את חזרתו. בילדותי, כשסיפרו לי על מה שהוא עבר, התגאיתי בו מאוד.

בגיל שמונה עשרה, התחלתי לעבוד כווטרינרית, כי מאוד אהבתי חיות. אבי ואני עבדנו יחד, ראיתי חיות בכל יום ואהבתי להיות וטרינרית. את סבא שלך, ניקולאי, פגשתי במרפאה הווטרינרית לראשונה, אך לא שם התאהבנו. אחרי שעבדתי כווטרינרית נפגשנו שוב לאחר שנה בכפר שבו גרנו. התחלנו לבלות יחד, ולאחר חצי שנה התחתנו, בגיל עשרים ושתיים, בתאריך 15.11.1975 .

כל המשפחה והחברים שלנו הגיעו לחתונה, החתונה התקיימה בגינה שלנו, שהייתה מאוד גדולה ומפוארת, זה היה אחד האירועים המרגשים ביותר בחיי, ומיד לאחר החתונה עברנו לגור יחד. לאחר שנה נולדה לנו בת, אך לצערנו היא נפטרה שמונה ימים לאחר לידתה, כתוצאה מחיסונים שעשו לה. היה לנו קשה מאד להתגבר על הטרגדיה שפקדה אותנו.

בתאריך 7.9.1997 נולד בני הבכור פליקס, לאחר שנתיים נולד בני אילן ב 16 ביולי 1999, ארבע שנים לאחר מכן נולדה בתי אלה, בתאריך 23.11.1983, ואז ב27.12.1989  נולדה ביתנו הקטנה סשה. נהגנו ללכת איתם הרבה לקרקסים, כשהילדים היו קטנים, ותמיד נהננו מאוד.

החיים בארץ ישראל:

בשנת 1993 משפחתי ואני החלטנו לעבור לגור בארץ ישראל, מכיוון שאנחנו יהודיים וזה מקומו של כל יהודי. כשעלינו הייתי בת ארבעים. שני בניי היו בני שש עשרה וארבע עשרה, ושתי בנותיי היו בנות עשר וארבע.

כשעלינו לישראל היה לנו קשה להשתלב, לא ידענו את השפה ואת המנהגים. גרנו תחילה בחדרה, כי משפחתי גרה שם. בדירה היו רק שלושה חדרים, והיא הייתה צפופה מאוד לשש נפשות. בשנת 1994 עברנו לגור בנצרת עילית, הבית בנצרת עילית היה גדול יותר מהבית בחדרה. שלושת ילדיי הבכורים למדו בבית הספר "אורט שרת", והבת הקטנה יותר עוד הייתה בגן.

עם הזמן התרגלנו לתרבות ולשפה ושמחנו מאוד שעלינו לארץ ישראל, היה לנו טוב בישראל. העבודה הראשונה שלי הייתה בגיל שמונה עשרה, כשעבדתי כווטרינרית. כשעליתי לישראל, עבדתי כתופרת, המון שעות ביממה. מאוד אהבתי את העבודה שלי. כתופרת עבדתי שנים רבות, אבל אחר כך נאלצתי לעבוד כמנקה, לא אהבתי את העבודה הזאת, אך לא הייתה לי ברירה. בילדותי רציתי להיות עורכת דין, אך לצערי לא הצלחתי להגשים את החלום הזה.

מאז שיצאתי לגמלאות אני נמצאת בבית רוב הזמן, ולעיתים קרובות אני גם שומרת על נכדיי. הנכדים נוהגים להתארח אצלי רבות, ונהנים מהבישולים שלי, מאכלים כמו מרק סיסינקל ( מרק עוף עם בצק, לעיתים אני מוסיפה ביצה קשה חתוכה, וגם טורשי- רוטב כהה שמוסיף למרק חמיצות),  לעיתים מרק בשם אינגר ( עם תוספת של ריבועי בצק ). ורניקי – בצק ממולא בתפוחי אדמה שמאד אהוב על נכדתי, ולעיתים ממולא בבשר. אלו הם מאכלים מסורתיים שסבתי לימדה אותי.

אני רוצה לומר לנכדתי שכשרוצים משהו מאד צריך ללכת עם זה עד הסוף, כי אין דבר העומד בפני הרצון. אני מאחלת לנכדתי הצלחה בכל אשר תעשה.

הזווית האישית

תהל: דרך העבודה למדתי להכיר את סבתי טוב יותר, ולבלות יותר זמן איתה.

סבתא לודה: העבודה עוררה בי זיכרונות מהעבר, שמחתי לבלות עם נכדתי, אני מאחלת לה בהצלחה בכל מעשיה.