מאגר סיפורי מורשת

שמי זיזי כץ, נולדתי ברומניה בעיר שנקראת גורה הומורולוי לפני 72 שנה. הייתי בת יחידה לזוג הורים בשם אדלה ופבוס (וולפר). אבא שלי היה במחנה ריכוז בטרנסניסטריה ואימא שלי בזמן מלחמת העולם השנייה הלכה עם הטלאי הצהוב כדי שהנאצים יזהו שהיא יהודיה.

בתור ילדה ברומניה סבלתי בגלל היותי יהודיה, מכיוון שהיו קוראים לי בשמות גנאי, וקריאות כמו: "יהודיה סעי לפלשתינה". בנוסף, היו מסרבים לתת לי תעודות הצטיינות.

אחד הדבר שאהבתי בילדותי היה לשחק בשלג בחורפים של רומניה. המשחקים היו מתרכזים בבניית איש שלג, מלחמת כדורי שלג ומזחלות. החברים שהייתי משחקת איתם היו מבית הספר ומהשכונה. חברה אחת טובה מאוד שלי, היא מהילדות. עד היום אני שומרת איתה על קשר כמעט יום יומי בטלפון וגם יוצא שאני מגיעה לביקורים במקום שבו היא מתגוררת. כשאנחנו מדברות אנחנו משלבות בין שתי השפות רומנית ועברית.

בבית בו גדלתי בו האווירה הייתה טובה. ההורים דיברו ביניהם יידיש כדי שאחרים לא יבינו מה הם אומרים וזה מה שנתן לי בסיס לדיבור ביידיש. הוריי היו מקשיבים לתחנת הרדיו 'אירופה החופשית', מה שהיה אסור באותה תקופה (כיום התחנה אינה משדרת).

כשהייתי הולכת לבית הספר ביום כיפור לא הייתי כותבת ורק הקשבתי לשיעורים. המורה ידעה שזה חג מאוד קדוש ליהודים ובתמורה הייתה מקבלת משלוח מנות בפורים שאמי הייתה מכינה. כמעט בכל פעם שאני והוריי יצאנו מהבית הרגשנו את האנטישמיות. את בית הספר היסודי סיימתי ברומניה.

העלייה לישראל

ברגע שאפשרו ליהודים לעלות לארץ ישראל, אבי נרשם ברשימה של אלה שרוצים לעלות. זה לקח הרבה מאוד זמן עד שטסנו. אבי שילם שוחד לכל מי שאפשר היה, כדי שהמשפחה שלנו תוכל לעלות לארץ. היינו מוגבלים במספר הקילוגרמים לבן אדם (70 קילו) ולא יכולנו לקחת איתנו חפצי ערך, כמו תכשיטים מזהב וכסף, טבעות נישואים ועוד.

עליתי לארץ יחד עם הוריי ועם סבתי. כשהגענו לארץ ישראל קיבלנו דירה קטנה בהרצליה של שלושה חדרים לארבע נפשות. אני נשלחתי על ידי עליית הנוער לקיבוץ כנות ללמוד עברית. אישית מאוד סבלתי שם, להיות רחוקה מההורים כבת יחידה. הרבה פעמים נאלצתי לזייף מכתבים שהוריי צריכים שאני אחזור הביתה וכך הרגעתי את הגעגועים שלי אל ההורים שלי ואל סבתא שלי. היות ובזמנו העולים לא קיבלו עזרה כספית מהמדינה, ההורים שלי נאלצו לחפש עבודה מבלי לדעת את השפה.

קיבלו אותי ישר לתיכון למרות שלא הייתי בחטיבת ביניים, מכיוון שהיו לי ציונים מאוד גבוהים, אבל הייתי צריכה ללכת לתיכון דתי מכיוון שפספסתי את מועד ההרשמה לתיכון העיוני. היה לי מאוד קשה בלימודי הדת מכיוון שלא הכרתי אותה. באותה עת הבנתי שאת הבגרות לא אצליח לעבור ולכן בסוף כיתה י' נרשמתי לאורט ללבורנטים תעשייתיים. לאחר סיום הלימודים התקבלתי לעבודה בתור לבורנטית במעבדה לפיתוח סרטים בצבע באולפני הסרטה בהרצליה.

הכרות, נישואים ובניית משפחה

באותה תקופה הבילויים העיקריים היו לראות סרטים ולרקוד ריקודי שנות ה – 60. חברים שלי ואני יצאנו לראות סרט בבית הקולנוע היכל (כיום בית הקולנוע נקרא סטאר) ושם פגשתי את בעלי לעתיד. אחרי הסרט הוא ביקש ללוות אותי לביתי. התחלנו לצאת כידידים.

לאחר כשנה סבתא שלי נפטרה בגיל 86. אני הייתי מאוד עצובה וגם ההורים שלי. הייתי מאוד מחוברת לסבתי. היא הייתה מכינה לי אוכל שאני מאוד אוהבת. הלכתי עם החבר שלי דאז (שכיום הוא בעלי) לבית החולים בו אושפזה סבתי. סיפרנו לה שאנחנו מתחתנים והיא נתנה את ברכתה לנישואים. כעבור שנה מהחתונה ילדתי את בתי הבכורה.

אחרי חופשת הלידה ביקשתי לעבור לעבודה בחצי משרה, דבר שלא התאפשר, ולכן נאלצתי להתפטר. נשארתי בבית לגדל את הילדה. כשהילדה הייתה בת חצי שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעלי נקרא לשירות צבאי בחיל האוויר. הלכתי עם בתי לבית הוריי כדי לא להישאר לבד בעת המלחמה. כעבור שלוש שנים ילדתי את בני הצעיר. בתקופה שהייתי בבית עם הילדים התחלתי לסרוג להם בגדים: סוודרים, אפודות, צעיפים, כובעים ועוד. בנוסף הייתי רוקמת גובלנים. כל השנים האלו שהייתי בבית, חוץ מגידול הילדים, לסרוג ולרקום, גם למדתי הנהלת חשבונות והתחלתי לעבוד בעיריית הרצליה כאחראית על הוצאת חשבונות המים. לאחר כשלוש שנים קיבלתי הצעה לעבוד בקופת חולים מאוחדת בתור מזכירה רפואית. תוך כדי העבודה נרשמתי ללימודי מזכירות רפואיות וכך המשכתי במשך 37 שנה, עד ליציאתי לפנסיה.

במהלך שנת 1997 אבא שלי התחיל לסבול מאי ספיקת לב. כשבוע לפני פטירתו הייתה לי תחושת בטן שמשהו רע אמור לקרות סביב השעה אחת בלילה. כל זה עקב קשר מאוד קרוב לאבי. ואכן, באחד הלילות בסביבות השעה אחת בלילה הטלפון בביתי צלצל. זאת הייתה המטפלת של אמי שהודיעה לנו לבוא מהר כי אבא לא מרגיש טוב. כשהגענו לשם הספקתי לחבק אותו להושיב אותו לידי במיטה והוא הניח את ראשו על הכתף שלי ונפטר לי בידיים.

אחרי מות אבי, אמי נשארה לבד עם המטפלת הצמודה בגלל מחלת פרקינסון ומחלת דמנציה. שבע שנים לאחר מכן גם היא נפטרה.

כשאני ובעלי יצאנו לפנסיה קיווינו שנעשה חיים, ניסע לחו"ל הרבה, אבל בדיוק הגיעה הקורונה ונאלצנו להישאר בבית שנתיים. העיסוק העיקרי שלי ושל בעלי זה להסיע את הנכדים שלנו להיות איתם. המסר שלי לדור הצעיר זה להשקיע בלימודים, להשקיע בעבודה, להשקיע בזוגיות ובמשפחה. לדאוג לעתיד מבחינה כלכלית כי המדינה לא דואגת לאזרחים הוותיקים ולא להיות תלויים באחרים.

הזוית האישית

ליאן: התהליך של כתיבת הסיפור הוא חוויה ייחודית. נהניתי, למדתי וקצת סבלתי. אני מקווה שאמשיך ללמוד על משפחתי ועל השורשים שלה.