מאגר סיפורי מורשת

תכנית הקשר רב-דורי  – הסיפור של סבתא זהבה בלומנפלד

שמי זהבה ואני קרואה על שם סבתי גולדה מצד אבי. כך היה נהוג בעבר ולכן בקרב בני משפחתי ישנם שלוש זהבות נוספות.

נולדתי ב-18 לנובמבר 1956 בבי"ח נהריה, זמן קצר לאחר מלחמת "מבצע  סיני". הורי יעקב והילדה פינקו עלו מרומניה לישראל ב-1950, ביחד עם סבי מקס וסבתי לוטי מצד אימא. הם עלו בעקבות דודתי שעלתה ארצה במסגרת עליית הנוער לפני קום המדינה. בתחילה הורי עברו מ"שער העליה" בחיפה לקיבוץ שבו התגוררה דודתי ולבסוף השתקעו בעכו.

מאוחר יותר הגיעו לעכו אחיה ואחותה של אמי וגם אחותו של אבי וכך התאחדה המשפחה שנית. אמי למדה בארץ בביה"ס לאחיות ועבדה בבי"ח בעכו. בשנים הראשונות אבי עבד בכל מיני עבודות זמניות עד שנפתח מפעל ל"ערגול פלדה" שיצר מקומות עבודה רבים לתושבי העיר והביא פרנסה טובה ושירותי רווחה נאותים באותה תקופה שהייתה קשה כלכלית. אבי העדיף עבודה זו על פני היותו חייט ברומניה. אחי הבכור איציק נולד ב-1951 ב"עכו העתיקה", שם התגוררו רוב היהודים בצפיפות רבה. כל בית אכלס כמה משפחות, כל משפחה קבלה חדר או שניים לפי גודל המשפחה. השירותים והמטבח היה משותפים. אט אט החלה יציאת תושבים יהודים לעבר העיר החדשה שבה אני גדלתי.

שנות ילדותי המאושרות היו בסוף שנות ה-50 ולאורך שנות ה-60. זו הייתה תקופה נפלאה. אני התגוררתי ביחד עם הורי, אחי וסבי מצד אבי בבית ערבי מרשים וגדול ממדים מול כנסיית פעמונים. לבית היו אריחי רצפה מקושטים בפרחים כמעין שטיחים, התקרה הייתה גבוהה ביותר, חלונות גדולים מאד שלא יכולתי לפתוח אותם בעצמי עם תריסי עץ ירוקים וכבדים מחוזקים במינשלך (מחזיקי תריסים בצורת אדם או חיה).

מסביב לבית הייתה גינת פרחים יפיפייה אני התנדבתי לעזור לאבא  בכל עבודות הגינה הכי אהבתי להשקות בצינור המים את הגינה, השבילים, הרחבה הקדמית שבה אירחנו אורחים יום יום והרחבה האחורית של המחסנים ששימשו גם כבית מלאכה קטן ושם שיחקתי עם חברותיי גומי קלאס וחבל.

לכבוד שבת נהגתי לקטוף את השושנים הכי יפים והריחניים ולקשט איתם את הבית, ולהביא לסבתא ולדודתי זרי פרחים לשבת. בחזית הבית היה לנו עץ תות לבן ענק שהניב פירות מתוקים וטעימים. כל המשפחה, השכנים ודיירי הרחוב נהנו לקבל  מפירות העץ. בימות הקיץ בנינו "בית" על העץ. זה היה המקום המיוחד שבו שיחקנו רק אנחנו הילדים וקבענו מי עולה ומי לא משתתף. בצדו האחורי של הבית בין עצי פרי ההדר הייתה באר מים מהתקופה העותמנית ששימשה כ"סליק" בתקופת המנדט הבריטי. מסביב היו שטחים נרחבים פתוחים לרווחה שהתכסו בכל חורף בפרחי בר ודרדרים בקיץ.

מה היה מיוחד בתקופת ילדותי?

הייתה פשטות ותמימות, תחושת סולדריות הדדית, רחשנו כבוד ואמון מלא לבני המשפחה המורים ולסביבה. היה חשוב להעניק עזרה לזולת. ידענו להיות מאושרים בחלקנו, ולהסתפק במועט. הסתדרנו בכוחות עצמינו, היינו עצמאים ואחראים למעשינו. בקרב העם הייתה כמיהה עזה להיות ישראלי, הדיבור היה בלשון "אנחנו" ולא "אני", "השפה העברית" שימשה כלי לגיבוש, בשכונות הייתה תחושת בטחון. הבתים היו פתוחים לרווחה וננעלו רק בלילה. במהלך היום הבית היה סגור בדלת רשת בלבד.

הילדים שיחקו בחוץ רוב שעות היום פרט לשעות הצהריים ששמרו על שקט בין שתיים לארבע. אני זוכרת ששיחקנו בין גדרות החצרות שהיו מכוסים בשיחי יסמין ריחניים ושיחי פסיפלורה סבוכה וסגולה. שיחקנו ברחובות ללא חשש סכנה של כלי רכב נוסעים, שיחקנו בשטחי הבר הפתוחים, המצאנו משחקים, הקשבנו לרדיו בשקיקה והאזנו לתוכניות לאם ולילד ולתסכיתי המתח. קראנו המון ספרים, ספרי אגדות, משלים, סדרות מצחיקות של קופיקו, תוכידס, ספרי מתח כמו החמישיה הסודית השבעיה הסודית, דני דין, שיחקנו במשחקי קופסא נפלאים הידועים עד היום  כנכס צאן ברזל כמו מונופול, משחק הסבלנות, קומזיץ, חבילה הגיעה, רמי קוביות, רמי קלפים, חסמבה, דמקה שחמט. אהבנו מאד להקשיב לחידונים של שמואל רוזן.

ממש מול הבית שלנו שהיה ליד הכנסיה בכל יום חמישי היתה מגיעה שיירת גמלים וחמורים עמוסה בירקות ופירות טריים ואנשים מכל האיזור היו מגיחים  מכל הבתים כדי לקנות את הסחורה הטרייה והיפה. כשהייתי מתבוננת בשיירה החולפת ברחוב הייתי מדמיינת שיירת גמלים המהלכת במדבר כמו בתקופת האבות. לימים את השיירה החליפו רוכלים בעגלות וסוסים שהתרכזו במרכז העיר על יד מפעל "נור" לגפרורים (המבנה הושאר לשימור). הסוסים חנו בצד ואני יכולתי לשמוע את צהלתם עד לביתי.

בשנות ילדותי המוקדמות לא היו כבישים אלא דרכי עפר, התהלכנו ברגל ממקום למקום. זכורני שהיו חורפים גשומים וקרים ולכן אהבתי להתבוסס בשלוליות בדרך לגן ולבית הספר במגפיי האדומים ולהתיז מים לכל עבר. זה היה עבורי משחק השלוליות. הכל היה בוצי וחלק מהמקומות היה בלתי עביר. ניקוי הבוץ מהמגפיים היה גוזל מאיתנו זמן רב. היה בעיר מקום של שלולית ענקית שנראתה לי בעבר כאגם קטן, בשלולית הושיטו בה רפסודות וכל מיני סירות נייר וקרשים שהילדים שיחקו בהם. 20 שנה היה תלוי שם שלט "פה יוקם בקרוב תחנת אוטובוסים". היום התחנה אכן קיימת ואולם השלולית נגוזה.

בתקופת ילדותי לא היו כל כך הרבה מכשירים טכנולגיים כמו בתקופתנו. היה נהוג לקנות "בלוק קרח" לארגז הקרור שהיה לפני המקרר המודרני, ואת הבית חיממו בתנורי נפט כשמעל היינו שמים פרוסות לחם לטוסטים.  לא היתה טלויזיה אך ידענו להיות מאושרים ולבלות בבילויים יפים ומהנים. בשעות הפנאי טיילנו ברחוב הראשי שהיו בו חנויות, פגשנו מכרים, התארחנו ואירחנו בביתנו הגדול, להורי היה פטיפון עם תקליטים ,הכיבוד היה עשיר וכלל בתחילה דולצ'ה שושנים טעימה עם כוס מים קרים או סודה. הילדים שיחקנו המון בחוץ, ברחובות, בחצרות ובשדות הפתוחים ללא חשש או דאגה. בלילות החמים טיילנו עם ההורים לאורך הטיילת הים  וקינחנו בגלידה או בארטיק ,בתירס חם וגרגרי חומוס

הכי אהבתי את תקופת "החופש הגדול". ציפיתי בשקיקה לבואם של ה"לונה פארק" ו"אוהל הקרקס" הענק שהיו פוקדים את העיר בכל קיץ. האוירה המחשמלת, האורות הצבעוניים, דוכני האוכל ובפרט תירס חם, שערות סבתא, פופקורן וגזוז צבעוני. הלהיבו אותי משחקי המזל ודוכני הקליעה למטרה ופעם זכיתי בדובי קטן והייתי מאושרת מאוד.

הקרקס העניק לי תחושה קסומה. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות חיות פרא מעבר לסוסים וכלבים כמו פילים, דובים, אריות פילים ותוכים. זה היה מרתק ומלהיב.

בכל קיץ שיחקנו במחבואים ובתופסת ובשבע אבנים, משחק התופסת והמחבואים היה הכי אהוב. שיחקנו בחוץ עד השעות המאוחרות עם כל מיני ילדים שהצטרפו מהבלוקים האחרים. היה כל כך כייפי שלא רצינו לחזור הביתה. ההורים קראו לנו לבוא ותמיד עניתי "אמא, אבא,עוד קצת, עוד מעט…"

אל הים נהגתי ללכת אחר הצהריים בכל ימות השבוע עם אחי, סבא סבתא ובנות דודותיי ובשבתות עם ההורים, הדודים והשכנים. אהבתי את החול החם הרך והלבן את גלי הים והרוח הנעימה, האוירה הקייצית של שחרור והנאה. מאז ועד היום הנוף עוצר נשימה של חומות העיר העתיקה, הר הכרמל, הסירות שעגנו מחוץ לנמל. בחוף תמיד פגשנו חברים ובני משפחה. היו הרבה תיירים וחיילים שנפשו ב"נופש חיילים" שהיה צמוד לחוף הים. אנחנו הילדים שיחקנו ובנינו ארמונות ,מגדלי חול וקישטנו בצדפים ובקונכיות. חפרנו תעלות ובורות מים. הייתה ביננו חלוקת עבודה נפלאה ,זה חפר וזה הביא חול וזה אסף צדפים. שיחקנו ורדפנו אחר העפיפונים לאורך החוף. תמיד הייתה תחרות של מי העפיפון היפה או החזק ביותר. זכורה לי לטובה פינת המשחקים עם הקשתות והנדנדות לילדים ופינת הספורט למבוגרים, על הטבעות ומכשיר המתח היו המתעמלים משוויצים כשסביבם טבעת של מעריצים וסקרנים וגם אני התבוננתי בהם ממש כמו מופע אקרובטי .הים היה עבורנו חגיגת אבטיחים מילונים ענבים והמון סברסים שמכרו בדליים וארטיקים אצל מוכרים שבאו לחוף וצעקו "ארטיק לימון קסטה"."

כמה אהבתי את תקופת החגים של ראש השנה וסוכות. 3 שבועות לפני החג הופיעו ברחובות דוכני אגרות שנה טובה שהיו נוהגים לשלוח בדואר לחברים ובני משפחה בארץ ובחו"ל. היה לי אוסף כזה של אגרות גדולות וקטנות, כסופות, ומוזהבות עם שושנים ופרחים וסיממני החג שנפתחו כמו מניפה. בסוכות טרחנו להביא סכך ודאגנו לקישוטים. בעיקר יצרנו מנייר עיתון צבעוני עשרות שרשרות נייר,את הקירות עיטרנו באגרות הברכה של ראש השנה. יום העצמאות היה חג מאוד משמעותי לגביי. התרגשתי מאוד כשהחלו לבנות את הבמה הגדולה וציפיתי בחיל וברעדה לראות את המופעים המרהיבים ואת הזיקוקים. כל העיר היתה מוארת ומקושטת וכל התושבים התלבשו בכחול לבן.

היתה גאווה לאומית חזקה. הערצנו ואהבנו את החיילים. הם היו הגיבורים האמיתיים שלנו שהגנו על המולדת. נהנינו להצטלם איתם וגם לפנק אותם בשקיות שי ומכתבי הערכה והערצה. בבתים היה נהוג לקשט את המרפסות בסמלי המדינה ובתמונתם של ראש הממשלה, הרמטכ"ל והנשיא. כל הילדים התהלכו בגאווה עם דגלונים בידיים כל היום ושרנו "כל הארץ דגלים ,דגלים".

כשהייתי בסוף כיתה כיתה ה' פרצה מלחמת ששת הימים. הייתה תחושה של מתח באוויר בבית הספר התאמנו להסתתר מתחת לשולחנות כי לא היה לנו מקלט. על חלונות הכתות הדבקנו רצועות של סדינים כדי למנוע את רסיסי הזכוכיות. תלמידים רבים נעדרו מביה"ס, העדיפו להשאר בבית. גם לנו בבית לא היה מקלט ולכן חפרו שוחה עם שקי חול לכל תושבי הרחוב לשעת הצורך.

היו אזעקות רבות לצורך תרגול ואני זוכרת שזה הפחיד והלחיץ אותי מאד. בעיקר הטרידה אותי המחשבה מה יקרה אם האזעקה תתפוס אותי בדרך הביתה היכן אסתתר ?הורי עבדו ובתקופתי התלמידים היו מגיעים לביה"ס ללא ליווי ההורים. הרגשתי בודדה ונפחדת. המורים צמצמו את התלמידים לכתות קטנות ושחררו אותנו מוקדם הביתה. בהפסקות המנהל השמיע ברמקול את החדשות. המורים ניסו להרגיע אותנו ולנחם את מי שפרץ בבכי. כשהסתיימה המלחמה פרצנו בשאגות שמחה, כולנו התחבקנו אחד עם השני וחשנו גאווה לאומית וגבורה. מלחמת ששת הימים שינתה את פני המזרח התיכון. הנצחון הטביע את חותמו באופן עמוק, יתבטא בתרבות הישראלית בספרות היהדגש על סיפורי קרבות, בקולנוע סרטי גבורה, ובזמר העברי חוברו  שירי הלל לגנרלים, זו הייתה שעתם היפה  של הלהקות הצבאיות שאהבתי והערצתי. צה"ל נהפך לפופולרי, הקשבנו לסיפורי לוחמים, למעשי הגבורה, הייתה תקופת פטריוטית במיוחד, גאווה התרגשות מלווה בתחושה היסטורית, שהנה הצלחנו לחזור למחוזות התנכיים, שארע לנו נס. התגברנו על כל המדינות העויינות שסביבנו. הייתה אופוריה. החלה תקופת שגשוג ופריחה. עברנו לדירה גדולה ומרווחת לבנין הראשון בעיר עם מעלית. מבחינתי תם עידן הילדות והחלה תקופת הנעורים.

הזוית האישית

נויה: שמי נויה ואני שמחתי מאד שסבתא שלי הסכימה לבוא ולספר לי את הסיפור שלה. כיף לי שהיא באה עד אלי כי היא גרה רחוק ואני לא רואה אותה הרבה וגם היא באה להיות רק איתי !! הסיפורים של סבתא הצחיקו אותי וגם אהבתי את המשחקים שהיו פעם וגם את כל החיים שהיו פעם, היום יש יותר טלויזיה ומחשב ופלפון ופעם היו כל הזמן משחקים בחוץ וממציאים משחקים בשטח. הייתי רוצה לחיות כמו שסבתא גדלה.