מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי דינה רובין, נולדתי בשנת 1952, בתאריך השישה עשר באוגוסט. נולדתי במעברת ג'ליל בהרצליה שהיתה ביתי עד גיל חמש, במעברה לא היה חשמל, מים וגז. היה רק מבנה. חדר אחד שבתוכו – שולחן, כיסאות, ארון בגדים ומיטות. חדר אחד למשפחה. מחוץ לחדר של משפחתי במעברה הכל היה בוץ. כולם בישלו על פיתיליות ובתוך החדר לא היה ברז רק בחוץ היה ברז והיה צריך לחכות בתור כדי למלא מים. בנוסף לא היו שירותים, היו שירותים ציבוריים רחוקים.

אני זוכרת שבמעברה כולם היו חברים אחד של השני וגם לא היו מנעולים בדלתות, אבל לאף אחד לא היה כלום.

כיום יש משחקים לילדים אך לנו לא היה. אחרי הצהריים היינו משחקים בחול, תופסת, מחבואים, אך אני הייתי ילדה קטנה אז לא היו נותנים לי לצאת הרבה.

אחרי גיל חמש עברנו לגור בשכונה בנווה ישראל ובשכונה היה חשמל, מים וגז בנוסף היו גם חדרים. רק מקרר לא היה אז היינו משתמשים בקוביית קרח, כביסה כיבסנו בידיים.

אני אהבתי מאוד אחרי הצהריים לשחק מחניים. אני זוכרת שמכיתה ב' או ג', כאשר התחילו לנו שיעורי הספורט תמיד שיחקנו מחניים, חמש אבנים, קפצנו בגומי, קפצנו בחבל וכולם היו חברים ואף אחד לא היה לבד. בבית ספר תמיד הייתי תלמידה חרוצה ומצטיינת ואני זוכרת שתמיד הכנתי שיעורי בית ושהמקצוע האהוב עליי היה מתמטיקה. הייתי ילדה מאוד שקטה.

אני בטוחה שיש המון הבדלים בין הבית ספר שלי לבין בית הספר שלך כיום, אצלנו תמיד היינו צריכים להגיע בתלבושת אחידה והיה צבע חולצה אחד שהיינו יכולים להגיע איתו לבית הספר, אף פעם לא יכולנו להגיע עם שיער פזור לבית הספר והיינו חייבים להגיע תמיד עם סנדלים. היה מותר לבוא עם נעלי ספורט רק לשיעור ספורט, היינו צריכים להגיע או עם מכנס ארוך או עם חצאית.

כאשר מורה היה נכנס היינו עומדים ואומרים "כן המורה" ובנוסף אף פעם לא קראנו למורה בשם פרטי היינו פונים אליהם רק בתור – "המורה". אני זוכרת לטובה את התקופה שלי בבית הספר. תמיד היו לי חברים קרובים שמאוד אהבתי ועם כמה אני בקשר גם כיום. כאשר היינו רוצים להיפגש מכיוון שלא היה טלפון היינו צריכים ללכת לבית אחד של השני ולדפוק בדלת. הייתי רוצה שבתקופת הילדות שלי יהיה לי את השפע שיש היום, את זה שאני יכולה לקנות מה שאני רוצה ובכמות שאני רוצה. לנו בתקופת הילדות שלי לא היה את הכסף לזה.

אני חושבת שהתקופה של הילדות שלי היתה נהדרת היה לנו המון חופש והשתמשנו המון בדמיון והיום לילדים יש הרבה פעמים את המשחקים מוכנים אבל בילדות שלי אנו המצאנו את המשחקים.

מה שעוד שונה בין הילדות שלך לשלי זה שאצלנו אף פעם לא חגגו ימי הולדת וכיום חוגגים כל שנה, אבל ביום הולדת שתיים עשרה שלי, אני זוכרת שבאתי לאבא שלי לעזור לו לנקות את העירייה ואחת העובדות שלו אמרה לי מזל טוב ושאלתי על מה והיא אמרה לי שהיום יום ההולדת שלי, בגלל שלא נהגנו לציין ימי הולדת שכחתי מזה שבאותו יום הייתה לי יום הולדת. באותו יום הולדת אבא שלי קנה לי שעון של חברה שבזמנו היתה נחשבת לאחת החברות הטובות ומאוד התרגשתי.

יחסים במשפחה

אנחנו שבעה אחים, תמיד הקשר שלנו היה מצויין. אני הילדה החמישית לאחר ארבעה ובנים ואחריי יש עוד אחות ואח. אני זוכרת שתמיד גידלתי כלב בבית הוריי ובנוסף רק לי מבין האחים היה חדר לבד. שישה ישנו באותו חדר ואני בחדר נפרד. החדר שלי היה המקום האהוב עליי בילדותי.

התחתנתי בגיל 18 עם יומטוב רובין. נולדו לנו חמישה ילדים: ארצי, רמי, ליאת אודי ואוריאל וכעת יש לי 16 נכדים.

באירוע משפחתי

זיכרונות

זכור לי שבחגים תמיד היינו מארחים אנשים, היתה לנו דודה אלמנה עם שלוש בנות ובחגים היא תמיד היתה מתארחת אצלנו.

אני זוכרת את תקופת הצנע בארץ, בה לכל משפחה חילקו תלושים לקניית אוכל, התלושים חולקו כל חודש לכל משפחה, לפי מספר הנפשות ולכל אחד היו מנות מוגבלות בכל חודש.

זיכרון מלחמת יום הכיפור

בנוסף יש לי זיכרון מיום כיפור, בו היה אסור להדליק רדיו. סבתא שלי היתה גרה ליד התעשייה הצבאית של הרצליה, אני זוכרת שראינו אנשים הולכים לאזור התעשייה הצבאית ברגל לבושים עם הטלית,  מכיוון שראיתי את תנועת האנשים  לכיוון התעשייה הצבאית, הבנתי שמשהו קרה והדלקתי רדיו, כדי לראות מה קרה? אז הודיעו שפרצה מלחמה – מלחמת יום הכיפורים. בעלי לא ידע, כי הוא היה בבית הכנסת ובשעה אחת וחצי או שתיים נשמעה אזעקה בכל הארץ וכולם ידעו שפרצה מלחמה. בעלי קיבל צו 8 והלך למילואים והוא היה בצבא כחודש. ולאחר מכן הוא הלך שוב למילואים למשך חצי שנה.

הזוית האישית

דינה: היה לי כיף גדול לשתף פעולה ולחזק את הקשר.

שירה: היה לי מאוד כיף לשתף פעולה ולשמוע את הסיפורים מקרוב.