מאגר סיפורי מורשת

נולדתי להוריי המיוחדים גוהר ומשה חיים פור ז"ל, בצריף הירוק בקרית שמונה בשנת 1957, כשד"ר סלמנוביץ' יילד את אימי, כבת הזקונים למשפחה ברוכת ילדים בת שמונה נפשות.

את רוב ילדותי ביליתי בקרית שמונה ברחוב רמב"ם בשכונה שהייתה אז מלאת משפחות צעירות ומרובות ילדים.

גדלתי בתקופה שכמעט ולא היה כלום, אבל בפועל היינו שמחים בכל מה שהיה לנו. בשכונה, בלילות הקיץ במיוחד, היינו שרים ורוקדים במעגלים ברחוב, ומשחקים משחקי חברה כמו מחבואים, תופסת, קלאס, טלפון שבור, גולות, קלפים עם תמונות של ארצות, עטיפות של מסטיקים ועוד.

בפורים היינו מקימים דחלילים לזכר המן הרשע ועשרת בניו. בטקס מפואר ושמח היינו שורפים אותם במרכז הרחוב, חוגגים ומאושרים. היה לנו מועדון שכונתי בצריף שהיה ממוקם ליד 'קניון נחמיה' של היום, וגם בו בילינו חלק מילדותנו בפעילות חברתית. אחד מהמדריכים שלנו היה ראובן אלמליח ז"ל, כיום בנו ליאור אלמליח הוא פייטן וזמר ידוע.

למדתי והתחנכתי בגן הילדים בשכון ו',  כיום מבנה זה משמש בית כנסת של חב"ד, וכן בבית הספר היסודי 'תל-חי' כאשר מנהל בית הספר, היה מחנך דגול, אך לא פעם ספגתי היטב את נחת זרועו על הלחי, או עם סרגל על כפות ידיי הזעירות, משום שהייתי ילדה שובבה, ולעיתים אף יותר מזה.

מלחמת ששת הימים

בהיותי ילדה בת עשר וחצי, פרצה מלחמת ששת הימים. מסביבנו כישוב צפוני, יישוב ספר הקרוב מאוד לגבול עם סוריה ולבנון, תמיד היו רעשי רקע של התפוצצויות, מטוסים שטסו מעל ראשינו והייתה אוירה קודרת. אחי הגדול אלי התגייס לצה"ל, חודשיים לפני המלחמה, ואימי הייתה מודאגת וחרדה לשלומו ולשלום כל החיילים, דבר שלווה כל הזמן בבכי, בתפילות, ובתחנונים לקב"ה, שישמור על כל החיילים ויחזירם בשלום לביתם. אנחנו כילדים קטנים ישנו במקלט העגלגל מבטון, שהיה ממוקם בין כל שני בתים, וההורים ישנו בבתים.

ההפגזות על קריית שמונה

בשנת 1968 החלו הפגזות הקטיושות על קריית שמונה. מלבנון היו מפגיזים אותנו תחילה מידי פעם, ואח"כ זה המשיך והופגזנו יום ולילה, דבר שאילץ אותנו לרוץ למקלט הקטן והעגלגל בחוץ, כשהוא מוצף מים עד הברכיים שלנו. בלילות הקרים עמדנו שם רועדים מקור ומפחד, עד להשמעת אזעקת ההרגעה. בשבילי זו הייתה תקופה קשה מאוד, שהייתה מלווה בעיקר בפחדים וחרדות. לכן הורי החליטו לעזוב את קריית שמונה ליבנה, לפחות לתקופה קצרה עד יעבור זעם. לי כילדה שכבר מתחילה להתבגר המעבר הזה היה מוצף רגשות, עזבתי בקריית שמונה את כל הילדות שלי, את חבריי מהכיתה, את השכונה, ובעיקר את אחייניי, שהייתי מבלה איתם את תקופות החופש הגדול בכל כך הרבה אהבה ונתינה. כל זאת לעומת המעבר ליבנה, שבו בפועל ראיתי  פוטנציאל חדש, נהניתי מהמעבר עצמו, מלהיות במקום אחר, לראות דברים אחרים, ואנשים חדשים.

התחלות חדשות

כשהתקבלתי לבית הספר 'ביאליק' ביבנה להמשך כיתה ו', עצרתי את עצמי לרגע וחשבתי לעצמי שכאן זה מקום חדש, אנשים אחרים, תלמידים אחרים, שאני צריכה להתמודד איתם, אבל עם אופי ההתנהגות שהיה לי עד כה בקרית שמונה, "שובבה גדולה " – הבנתי שכאן זה לא ילך לי. הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי כדי להתקבל ולהצליח. שיניתי את אורח התנהגותי. הפכתי לילדה שקטה, מופנמת, לומדת יפה, שותפה חברתית, וכל מה שכל ילדה יכולה להיות. השינוי הזה אכן שינה בי דברים מאוד משמעותיים. מבחינתי זה מהפך שעברתי בעצמי בהחלטה פנימית שלי, הייתי אז בסה"כ בת שלוש עשרה בערך.

חלום ילדותי היה להיות אחות כשאגדל. לצורך כך השקעתי בלימודי האנגלית, אבל אימי לא הסכימה לאפשר לי ללמוד להיות אחות. בתואנה ש "שתחום זה הוא עבודה קשה ומפרכת, הכרוכה בעבודת משמרות, ועדיף שאהיה פקידה ויגישו לי גם כוס תה במשרד".

בנעוריי ביבנה המשכתי את לימודי התיכון ברחובות, בבית ספר להנהלת חשבונות ופקידות, ומיד התחלתי לעבוד במועצה המקומית יבנה כמזכירה. זכיתי לראות את חילופי השלטון ביבנה, בו מאיר שטרית שבדיוק סיים לימודים באוניברסיטה והיה אז רק בגיל עשרים וארבע, ניצח בבחירות והיה לראש המועצה הצעיר במדינה. שמחתי לעבוד לצדו,  עם כל יתר צוות המועצה דאז. הכריזמה של שטרית, פריצת הדרך שעשה, נתנו לי השראה לחיים, ולשאוף להתקדם ולהצליח בחיים. בנוסף לעבודתי במועצה התנדבתי למשמר האזרחי ביבנה.

מלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור פרצה בשנת 1973. הייתה אווירה קודרת בארץ, בכל יום שמענו ברדיו על פצועים והרוגים. המרגיע הלאומי כל יום בטלוויזיה היו חיים הרצוג ונחמן שי. הייתי רק בת שש עשרה בערך, כשיצאה הודעה שמבקשים לתרום דם. אני כנערה מאוד רציתי לעזור במשהו, הצטרפתי לנוסעים לביה"ח 'קפלן' לתרום דם. שם שיקרתי ואמרתי שאני בת שבע עשרה, ואפילו תעודת זהות לא הייתה לי. האמינו לי ותרמתי דם כמו כולם. דבר שריגש אותי ונתן לי תחושת סיפוק, שהינה גם אני עשיתי משהו למדינתי.

הקמת המשפחה וחזרה הביתה לקריית שמונה

לימים נישאתי לבעלי – דוד אתחד היקר, וכמובן חזרתי לגור בקרית שמונה, עיר ילדותי האהובה, בה נולדו לי שישה ילדים, יהלומים מקסימים .

ההחלטה לחזור לגור בקרית שמונה עם נישואיי, הייתה החלטה מאוד אמביציוזית, שנבעה מתוך ציונות ורצון עז לבוא לקריית שמונה, להיות עם אחותי היקרה רינה אתגר, ושבעת ילדיה, ובעיקר להמשיך את מעגל האהבה והנתינה לאחייני האהובים.

היה לי צורך עז לבוא לקריית שמונה, להיות עם כל יתר התושבים, שחלק גדול מהם נשר ועזב למקומות אחרים בארץ, עקב המצב הביטחוני הקשה שהיה כאן, ולמרות הקשיים שהיו בתקופה זו אפילו של חדירות מחבלים, בי בער הצורך לבוא לכאן להשתקע, להיות כמו כולם כאן, לשאת את העול הכבד הזה עד שיגיעו ימים טובים יותר. ואכן עשיתי זאת.

עבדתי במספר מקומות עבודה כמו: מפעל גיבור – מזכירת מנכ"ל ואח"כ גם בכוח-אדם ושכר.

עבדתי במכללת תל-חי כמנהלת חשבונות, וכן בחממה הטכנולוגית "מיטב" תחילה כמזכירת מנכ"ל, ואח"כ כמנהלת חשבונות וחשבת שכר, ולאחרונה מזה חמש ישרה שנה, במשרד של רו"ח יורם טהור כמנהלת חשבונות ראשית וחשבת שכר.

התנדבות

משנת 2021 אני מתנדבת במשטרת ישראל – תחנת קריית שמונה, וזאת לאור העובדה שלא התגייסי לצבא, כי הורי לא הרשו זאת. הרגשתי צורך עז לתת משהוא מעצמי לטובת המדינה, לטובת העיר שלי ולתושביה, דבר שממלא אותי מאוד ונותן לי תחושה נעימה.

בעבר התנדבתי גם בעמותה לשימור קסמי טבע ונוף,  שהגב' יוהנה ניזרי הקימה וניהלה אותה ביד רמה. אני רק ביצעתי שם את הנהלת החשבונות, והגשתי את הדוחות השנתיים כל שנה, בהתנדבות מלאה, דבר שנתן לי סיפוק רב ואת תחושת הביחד.

הזווית האישית

מרים אתחד ועדן מנדל השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר ברנקו וייס, בקריית שמונה בתשפ"ג – 2022