מאגר סיפורי מורשת

שלום אני לאה, סבתא של דניאל, ובתכנית הקשר הרב דורי תעדנו את סיפורי:

אני נולדתי בליטא, בעיר בשם קובנא בשנת 1953 השנה בה נפטר סטאלין המנהיג העריץ. באותה התקופה ליטא לא הייתה מדינה חופשית, היא הייתה חלק מברית המועצות הגדולה שנשלטה על-ידי משטר קומוניסטי נוקשה ורודני שבראשו עמד סטאלין. משטר זה הונהג בעקבות ניצחון הרוסים ומדינות המערב על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הרוסים השתלטו על רוב מדינות מזרח אירופה וכפו עליהן שלטון אגרסיבי המדכא כל סממן של לאומיות. אזרחי ליטא הרגישו לכודים ושנאו את השלטון הרוסי. הם אולצו ללמוד ולדבר רוסית, ללמוד את החוקה הרוסית ולנהוג לפי ההוראות של המשטר הקומוניסטי. במקור הליטאים היו עם חופשי, לאומנים ששנאו זרים ובעיקר שנאו יהודים. הם שיתפו פעולה עם הנאצים והיו הראשונים לרצוח יהודים בכפרים ובמחוזות של ליטא. בתקופה הזו נוסף לליטאים שונא בדמות הרוסים הקומוניסטים ששלטו עליהם.

ילדות

כאשר אמי הרתה אותי משפחתי חיה בצל האימה של סטאלין. המשטר התאכזר לתושבי המדינה ובעיקר ליהודים. אבי היה מועמד למשפט שסופו היה ידוע מראש (בית כלא, הגלייה או מוות) לכן הורי חששו מהבאת ילד נוסף היות והיה להם תינוק בן שנתיים. אחות אימי הציעה לגדל אותי בביתה יחד עם בעלה. בתקופה זו סטאלין נפטר אבל אני נשארתי לגדול אצל הדודים שלי. כעבור שלוש שנים, פתחה ברית המועצות את שעריה לילידי פולין שברחו אליה בתקופת השואה והורי היגרו לפולין בזכות האזרחות הפולנית של אבי. לאחר מכן נסגרו שערי ברית – המועצות, דודי ואני נשארנו בליטא. הקומוניסטים לא איפשרו יותר כל הגירה, כלומר לא איפשרו לצאת או להיכנס. תקופה זו כונתה "מסך הברזל".

מאז שאני זוכרת את עצמי גדלתי עם החלום לעלות לארץ ישראל. הדודים הפכו להורי לכול דבר לאחר שאימצו אותי. את סיפור האימוץ הסתירו ממני ורק כאשר הפכתי בעצמי לאימא גילו לי את הסוד.

גדלתי כבת יחידה למשפחה יהודית בין כל הגויים. אמי לא עבדה ולכן לא שלחו אותי לגן ילדים. החברה היחידה הייתה של משפחות יהודיות כמונו. כלומר שיחקתי רק עם ילדים יהודיים בכל מיני גילאים. בבית דיברנו רק יידיש וברחוב ליטאית. כילדה התביישתי בהיותי שונה מכל שאר ילדי הגויים. לרוב הייתי בחברת אנשים מבוגרים, אנשים עצובים ששרדו את השואה.

את כיתה א' התחלתי בגיל שבע והרגשתי שזרקו אותי למקום עויין של ילדים גויים. בכיתתי היו עוד שני ילדים יהודיים. אחד מהם היה בן אחד עשרה והוא נשאר ארבע שנים בכיתה א'. היה זה ילד יתום מאב שאמו סבלה מאוד בתקופת השואה והתקשתה לגדל אותו, הוא היה פרא אדם שלא למד והפחיד את כולם. הילד השני היה שחור שיער ועיניים ונראה יהודי טיפוסי. הילדים היו אכזריים אליו וקראו לו "ג'ידוס" (יהודון בליטאית). אני הייתי הילדה היהודיה השלישית בכיתה ולמזלי המראה שלי לא הסגיר אותי, בעצם זה היה הסוד שלי, כדי לחפות על השונות שלי ניסיתי להצטיין בלימודים כדי להרגיש שווה בין כולם. הייתה לי חברה גוייה ורק לה גיליתי את הסוד שלי. החברות שלנו הייתה מוגבלת רק לבית הספר, מכיוון שהורי לא שלחו אותי לבית של גויים.

החינוך שקיבלתי היה חינוך שמרני, נוקשה ומפחיד. המורים היו מלשינים על תלמידים שמשפחותיהם לא נהגו לפי המשמעת הקומוניסטית. לדוגמה: בימי שני, לאחר חופשת יום ראשון, הם חקרו האם מישהו מהתלמידים השתתף בתפילות נוצריות בכנסיות. כידוע, המשטר הקומוניסטי אסר על כל פעילות דתית (את הכנסיות הם הפכו למוזיאונים). דוגמה נוספת, אני שמאלית וכתבתי ביד שמאל. כשראה זאת המורה הוא הכריח אותי לבוא לשולחנו והיכה על ידי השמאלית בסרגל ברזל וזאת למען יראו ויראו כל הכיתה. דוגמה אחרונה, בשיעורי גיאוגרפיה (אותם אהבתי מאוד) לא הופיעה מדינת ישראל שקראנו לה פלסטינה. כיהודיה חייתי עם החלום לעלות לישראל והתאכזבתי כי עבור הרוסים אין כזאת מדינה.

אני עומדת סמוך למורה בליטא, בסוודר המשובץ

חיינו בפחד מתמיד מהליטאים האנטישמים. הירגשנו שעוקבים אחרינו ובכל רגע עלול מישהו להלשין על מעשינו. אבי קנה מכונית וקנה מחסן ברחוב אחר, כדי לא לחנות ליד ביתינו כדי לא למשוך תשומת לב. אני מאוד רציתי ללמוד לנגן בפסנתר וההורים נבהלו שנהיה גם בעלי רכב וגם בעלי פסנתר. לעיר בה גרנו הגיעו תפוזים מישראל ולנו זו היתה גאווה מיוחדת להשיג אותם. עמדנו כארבע שעות בתור לקנות כמה מהם, אבל חששנו לשאת אותם בסלים, לכן, עטפנו אותם היטב וכאשר הבאנו אותם הביתה אחסנו "את האוצר" מתחת למיטה. גם כך היה חשש שמישהו ילשין עלינו.

מה שרומם את רוחנו זה החלום לעלות אל ארץ ישראל. החלום התגשם כעבור עשר שנות ייסורים שבהם חייתי בליטא ועל כך בפרק הבא.

אני בעיר קייט ליד חוף הים הבלטי

סיפור העלייה לישראל

במשך עשר שנים השתדלו הורי למצוא דרך לעלות לארץ ישראל. השערים של ברית – המועצות היו סגורים ואי אפשר היה לעזוב את הארץ. מי שניסה לצאת מברית – המועצות הואשם בבגידה. למי שניסה לצאת העונש היה חמור ביותר והיה צפויי להיזרק לבית הכלא או גירוש לסיביר. אבא ניסה למצוא פתרונות כדי לעקוף את הגזרה. תחילה הוא ניסה ליצור קשרים בעזרת מכרים במתן שוחד. הוא שילם סכומים גבוהים ללא הצלחה. את הכסף לקחו, אבל הם לא עזרו. בשלב מאוחר יותר הוא פנה לאנשים שהיו בשלטון או מקורבים לאנשים שיכלו לעזור. השוחד שהם דרשו היה גבוה בהרבה מזה שביקשו מכריו, אבל גם הם לא הועילו. המשפחה שהיתה בפולין עלתה לארץ ישראל והם שלחו לממשל בקשה לאיחוד משפחות. הבקשות הרבות שנשלחו נדחו כל פעם מחדש. במשך שבע שנים כל הבקשות נדחו ולמזלנו לא נענשנו כמשפחה, כי אחרת מצבנו היה גרוע בהרבה. הישועה באה בהמלצת חבר משפחה שעבד כפסיכאטר בבית חולים לחולי נפש. הוא הציע לאשפז את אימא שלי בבית החולים בו עבד למשך שבועיים, כאשר בסופם היא תשוחרר עם תיעוד שהיא חולת נפש. הקומוניסטים לא נותנים אמון באף אחד לכן מדי שבוע היו שולחים לביתינו "אנשי רפואה" כדי לבדוק האם אימא שלי באמת חולה. כילדה הייתי שותפה בסוד העניינים ונאלצתי לשקר שאמי חולה ומתנהגת בצורה מוזרה. וכך סבלנו שתינו מהחקירות, מהביקורים הלא צפויים. המטרה עודדה אותנו להמשיך לשקר בנושא זה.

זה היה פתרון חלקי, החלק השני של הפתרון התבטא באבא. בהיותו מנהל רכש של מפעל גדול הוא היה עובד נחוץ. בזכות התעודה של מחלת הנפש של אמי אבא ביקש להתפטר ממשרתו הגבוהה ולהפוך לפועל פשוט שצריך לטפל באשתו החולה. זה הפך "למתכון קסם" ליציאה מליטא, מכיוון שחולי נפש ופועלים פשוטים לא היו נחוצים למדינה וכך אחרי שלוש שנים נוספות של סיוט, הגיעו לקיצם שנים של סבל המלווה בחלום העלייה לארץ וכך קיבלנו אישור יציאה מליטא והגענו לארץ בשנת 1966.

כשעליתי ארצה הבאנו מספר מזכרות, חלק גדול מהמזכרות נלקחו על ידי שומרי הגבול הליטאים ואלה שנשארו אני שומרת עד היום.

צילומים מהמזכרות  

כד עשוי עץ בו מודבקים אבני עינבר, אבן העינבר נחשבת כזהב של ליטא

משחק סולמות ונחשים ששיחקנו לפני שישים שנה בליטא – על פני המשחק ניתן לראות סיפורי עמים שונים

"באבא יגא" היא המכשפה הרעה בה היו מפחידים את הילדים  שיתנהגו יפה ויאכלו היטב

הקליטה בארץ   

המפגש עם הארץ היה מרגש ביותר, מלווה בדמעות שמחה והתרגשות עצומה. סוף סוף אנחנו במדינה של יהודים של העם שלנו. בשדה התעופה קיבלו אותנו בשירת "הבאנו שלום עליכם" ובפרחים. ההורים הביאולוגים שלי הגיעו לקבל אותנו יחד עם אחי, באותה התקופה לא ידעתי כלל שאלה הורי ואחי. הם בכו וצעקו, אבל קולם לא נשמע, כי כל מקבלי הנוסעים האחרים צעקו גם הם. הלכנו להירשם במשרד לקבלת עולים חדשים. כאן קיבלתי את ההלם הראשון. השם שלי לא מצא חן בעיני הפקידה "מה זה ליזה היא שאלה? זה לא שם יהודי" היא הכריזה. היא לא ידעה שקראו לי ליזה על שם סבי אליעזר שנרצח בשואה. וכדי שיהיה זה שם המתחיל באות ל' היא רשמה לאה. חודשים רבים לא הגבתי לשמי החדש ואפילו שנאתי את שמי.

הגעתי לסוף כיתה ו' כאשר אני מבוגרת מכולם בשנה. הושיבו אותי בספסל האחרון ליד תלמידה עולה חדשה מרומניה שסבלה מפיגור. נדף ממנה ריח של שתן חריף וסבלתי נורא. וגם לא תיקשרנו מכיוון שהיא דיברה רומנית ואני יידיש וליטאית. הרגשתי דחויה ביותר בדיוק כמוה. כאשר יצאתי בהפסקה לחצר נגשה אלי קבוצה של ילדים צברים כלומר ילידי הארץ וכמענה לשאלתם התחלתי לדבר יידיש בשפת היהודים והם התפקעו מצחוק מאז קיבלתי את הכינוי "בובע" (ביידיש סבתא) מכיוון שהזכרתי להם את הסבים והסבתות שלהם שדיברו יידיש. שני המקצועות היחידים שהצטיינתי בהם היו אנגלית וחשבון (למרות שלא אהבתי חשבון). באותה התקופה לא היה אולפן לתלמידים צעירים ונאלצתי ללמוד עברית לא תקנית (שפת רחוב). אני זוכרת את המילה הראשונה שלמדתי בוויכוח בין שני תלמידים שהטיחו אחד בשני "חמור" (באותה התקופה זו הייתה מילת גנאי חמורה לאחד שלא מבין דבר).

למזלי המורה הטוב ביותר היה אבי שלמד עברית לפני השואה בליטא. הוא אהב היסטוריה והיה מקריא את שיעורי הבית ועוזר לי לענות על השאלות.

הלם נוסף שהיה נורא בעיניי הוא הקשר בין מורים לתלמידים. בליטא הפנייה אל מורים הייתה מאוד רשמית, הפניה היתה "כבוד המורה" עם ראש רכון כלפי מטה. כאן הילדים צעקו "המורה!, המנהל!" ואני התחלתי לרעוד וחששתי שהעולם יתמוטט והם היו מאושרים והמשיכו לצעוק.

חברת "הצברים" לא קיבלה אותנו בקלות הם דיברו עברית, גרו בבתים מסודרים, אכלו מזון שונה והיו בקבוצות נוער אחר הצהריים. כתוצאה, נדחקנו אל חברת השכנים שלנו שהם היו עולים חדשים כמונו. זו היתה הנחמה הגדולה ביותר שלי. באותה התקופה הגיעו עולים חדשים מארצות רבות בעולם לשכונה החדשה שהקימו לעולים חדשים כמונו. בין העולים היו משפחות שעלו מפולין, מרומניה, מהונגריה, מליטא, מאוקראינה, מצרפת, ממרוקו, מפרס, מעיראק, מברזיל, ממקסיקו, מפרגוואי ועוד… כלומר מכל ארצות העולם. זה היה עולם מרתק עבורי. כולנו היינו עולים חדשים ולא דיברנו עברית. לכן ניסינו לתקשר בעזרת הידיים והבעות פנים. לבסוף זה הצליח לנו. המוזיקה של אותה התקופה הייתה רומנטית מאוד, בשפות זרות שחלק מהמילים הצלחנו להבין. לאט לאט ארגנו מפגשים ומסיבות ריקודים ביננו העולים, בהם לא היה זכר לעברית.

חיינו החדשים לא מצאו חן בעיני הילדים הצברים. למרות שניסינו להתקבל לנוער – העובד, כדי להתקרב אליהם, נדחינו בגלל אורח החיים השונה שלנו מזה שלהם. ולאחר כשתי פעולות נזרנקו בבושת פנים. הם טענו שלא מקובל עליהם לערוך מסיבות סלוניות, לרקוד בזוגות ולשמוע מוזיקה לועזית. בניגוד אלינו הם דיברו רק עברית, שרו בעברית, רקדו הורה וחלמו על חיים בקיבוץ.

ניסיתי להתרגל למאכלים בארץ ללא כל הצלחה. לזיתים היה ריח וטעם נוראים שלא יכולתי לסבול. בתירס האכילו חזירים בליטא ולא ידעתי שזה אכיל לבני אדם. ניסיתי לאכול תירס ללא בישול ושוב פעם התאכזבתי. החומוס והפלאפל היו חריפים וספוגי שמן וגם מהם נחלתי אכזבה.

הגעתי לארץ שנה לפני מלחמת ששת הימים. נאלצנו לרדת למקלטים והפחד חזר אלינו שוב. ההורים והשכנים למודי מלחמות וטראומות היו בהלם מוחלט. כתושבי מזרח כפר סבא כאשר שמענו טנקים ברחוב הראשי, היינו בטוחים שהירדנים פלשו לארץ. אנשים היו בהיסטריה. אנשים ללא שפה, ללא הבנה של הנעשה סביבם, מטופלים בילדים רכים דאגו מאוד. שוב התמזל מזלנו שאבא שלי הבין עברית והוא הפך למתורגמן ולפרשן של אירועי המהלכים של המלחמה. בהיותו אדם אופטימי הוא נסך באנשים תקווה. "הרי החיילים שלנו נלחמים על המדינה שלנו. וללא ספק הם ינצחו". הוא הרגיע ועודד את כולם. למזלנו הגדול, אלה היו באמת טנקים ישראלים ששעטו ברחובות כפר סבא ותוך שישה ימים ניצחנו את האויבים.

החיים כסבתא בארץ ישראל

העליה, הקשיים והתמודדות בכל מני אתגרים חישלו אותי וכיוונו אותי אל החיים הבוגרים. למדתי הוראה עם התמחות לחינוך מיוחד. למזלי חלומותי התגשמו הן בתחום עבודתי (עבדתי עם בני נוער מניסיוני כעולה חדשה) והרגשתי שעשיתי תיקון לקשיים בהם אני נתקלתי לאחר העליה. רציתי להתחתן רק עם יליד הארץ ולא עולה חדש וגם כאן הצלחתי. נישאתי לצבר צנחן בצבא שלמד פיזיקה והצליח להתקדם בלימודי התואר השלישי בנושא.

הקמנו משפחה נפלאה. נולדו לנו שלוש בנות מוצלחות שמצאו חתנים מדהימים וכולם ביחד נתנו לנו את המתנות היפות ביותר, י"ז נכדים מוצלחים אחד אחד.

הזוית האישית

נהנינו לעבוד יחדיו בתכנית הקשר הרב דורי.