מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לראיין את סבתי חנה, אימא של אבא.

סבתא חנה מספרת: "נולדתי בשנת 1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה למשפחה בת חמש נפשות. אבא נגר-אומן ואימא עקרת בית. משפחתנו נחשבה מבוססת מבחינה כלכלית. אמי אהבה תרבות, קולנוע והצגות. כל בת שנולדה נקראה על שם שחקנית שהיא אהבה, לי היא קראה מוניק, על שם שחקנית נערצת.

בעת לידתי, בנות הברית נכנסו למלחמה נגד הנאצים בצפון אפריקה. החלו הפצצות קשות בעיר הולדתי, אוראן. סבא שלי מצד אימא היה קצין צרפתי שנלחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע בה. הוא היה קטוע יד ונחשב לגיבור מלחמה בעיני הצרפתים. למרות זאת זה לא עזר לו, הוא נלקח למחנה ריכוז סוביבור ונרצח על ידי הגרמנים. לי בתור ילדה אין הרבה זכרונות מהתקופה הזאת.

הוריי

העלייה לארץ

אבא שלי, שהגיע ממשפחת רבנים, היה ציוני וברגע שהוקמה מדינת ישראל גמלה בו ההחלטה לעלות ארצה. ואכן, בנובמבר שנת 1948 התחלנו אני ומשפחתי את המסע לארץ ישראל. תחילה הגענו מאוראן (אלג'יר) למרסיי שבצרפת ומשם עלינו לאוניית מעפילים בשם "עצמאות". אחרי טלטולים רבים בים, הגענו לנמל חיפה. באונייה היה מצב מאוד קשה, צפיפות מאוד גדולה, מחסור במזון עד כדי מצב שבו נשארו רק ביסקווטים, אותם שמרו לילדים הקטנים.

האונייה הגיעה לארץ ישראל בתחילת ינואר 1949. כולם היו תשושים ורעבים, בציפייה לרדת ממנה, אך לא איפשרו לנו. האוכלוסייה שגרה באזור שמעה על המצוקה שבה היו המבוגרים והילדים באונייה, ומהמזח זרקו לנו לחמים, שחלקם נפלו לים.

כשסוף סוף אפשרו לנו לרדת מהאונייה, קיבל אותנו פקיד הסוכנות היהודית ומנה את נפשות המשפחה. כששאל את אימא שלי על שמות הילדים החליט שאלה לא שמות ישראלים ונתן לנו שמות כאוות נפשו. לי החליט שיקראו חנה, שם בו אני מזוהה בו עד היום. לאחר מכן הובילו אותנו להאנגר, ריססו אותנו בדי.די.טי וכשכולנו מכוסים באבקה לבנה, הובילו אותנו להאנגר אחר שבו נתנו לנו לאכול פרוסות לחם שחור עם ריבה ותה.

בהמשך הובילו אותנו תחת גשם שוטף למשאיות פתוחות. לא ידענו לאן לוקחים אותנו ואחרי נסיעה ארוכה המשאית עצרה, הורידה את כל האנשים ונסעה. אז התברר לנו שהגענו לפרדס חנה, שבעבר הייתה מחנה צבאי-בריטי. אימא שלי מיד חיפשה מסתור מהגשם, אך כל צריף אליו נכנסנו היה מלא בעולים שהגיעו לארץ. בסופו של דבר היא מצאה מקום במקלחות, ושהינו שם שמונה חודשים. אמי, שהתעקשה להגיע רק לירושלים, נאבקה רבות עד שנתנו לה את האישור. בתחילה גרנו באוהל בשכונת בקעה ואחר כך אימא מצאה בית נטוש ברחוב דרך חברון והחשוב מכל, היה בו בור מים (באותה תקופה לא היו מים בירושלים).

חפץ משפחתי העובר מדור לדור

במשפחתנו יש מגילת אסתר שעוברת מדור לדור כבר חמש מאות שנים. כרגע המגילה נמצאת אצלי (סבתא חנה) ובהמשך תעבור לרמי, בני הבכור.

מגילת אסתר המשפחתית

מקצוע ועיסוק

במהלך שנות חיי הבוגרים עסקתי בעיקר במשאבי אנוש. בהתחלה עבדתי כמזכירה בלשכת שר האוצר, פנחס ספיר, ובהמשך עברתי למחלקת משאבי אנוש באגף מס הכנסה. התקדמתי בתחום עד למשרה של מנהלת אגף משאבי אנוש, בה ניהלתי 5000 עובדים ברמה הארצית. בנוסף, מוניתי לממונה על מעמד האישה והייתי שותפה לחקיקה נגד הטרדה מינית.

לאחר פרישתי המוקדמת לפנסיה הקמתי ועד גימלאים, שם אני מטפלת ברווחת הגימלאים בשעות הפנאי שלהם. היום אני יושבת ראש מועצת גימלאי שירות המדינה במחוז ירושלים והדרום, פעילה בכירה בקרן עמותת גימלאי המדינה, מתנדבת ביד ריבה, השלוחה המשפטית של יד שרה, ומקדישה זמן גם לנכדים ולנינים.

התחביבים שלי הם: קריאה, ציור, טיולים, והכי הרבה להיות עם הנכדות.

המסר שלי לדור הצעיר

בראש ובראשונה: להיות בן אדם טוב, להיות בנתינה, להעריך את המשפחה, אהבת האדם ואהבת הארץ, לכבד ולהוקיר את האנשים שאנחנו הכי אוהבים.

הזוית האישית

סבתא חנה: החוויה שלי היא בעיקר הקשר המיוחד עם הנכדה שהעלה בי זיכרונות ילדות נשכחות, היה לי מרגש מאוד לראות את הנכדה שלי, האהובה, מתעניינת ושואלת שאלות חכמות ונבונות. היה לנו ביחד זמן איכות שלא יסולא בפז. רגעים אלה עם הנכדה שלי לא ישכחו לעולם וילוו אותי עד יום מותי באהבה רבה.

עומר: אני למדתי כל כך הרבה שלא יישכחו אצלי לכל חיי. מאוד התרגשתי מהסיפורים שסבתא סיפרה לי. מאוד נהניתי להקשיב איך היו נראים החיים של סבתא. נהניתי מאוד.