מאגר סיפורי מורשת

מהקשיים הבריאותיים של אחייה ועד להקמת משפחה גדולה ומיוחדת

שלום, שמי ברוריה דאום ואני נולדתי בישראל בשנת 1946 להוריי חנצ'ה וברוך אקסלרוד. בחרתי לשתף את סיפור חיי בתוכנית הקשר הרב דורי, בה אני לוקחת חלק השנה יחד עם אלון.

אני זוכרת שבגילך (13) מאוד היה חשוב לי החברויות. הייתי בנוער העובד והייתי מאוד נאמנה לקבוצה ולחברויות.  למדתי בבית ספר ברנר ותמיד התנדבתי לוועדת קישוט ולכל מה שקשור לאמנות. עד היום אני מאוד אוהבת את תחום האמנות.

 ממבחר היצירות בביתה של סבתא ברוריה

אני זוכרת שפעם, משתיים עד ארבע, לא כל כך היו יוצאים החוצה וכולם ידעו שבארבע יוצאים החוצה לשחק משחקי חברה כגון: מחניים, הקפות וקלאס.

החברה הכי טובה שלי, נורית הייתה השכנה שלי ואנחנו בילינו הרבה יחד, גם המשפחות היו בחברות טובה. השכנות שלנו הייתה מאוד טובה, כל פעם שהגיע עיתון בבוקר הוא הגיע לביתי ואחר הצהריים העברתי את זה לשכנים וכך חסכנו כסף.

כמו כן, מאוד אהבתי לטייל. אני זוכרת שאח שלי יעקב, שהיה מרותק לכסא גלגלים, הוציא רישיון נהיגה בגיל שבע עשרה וחצי כדי שהוא לא יהיה סגור רק בבית. אז בשבתות היינו מתעוררים והיינו נוסעים לטייל, אני הוא ואחותי תהילה, וכל הדרך שמענו שירים עבריים.

כשהגעתי לגיל המצוות אח שלי ממש חלה, באותה תקופה הייתה בארץ מגפת פוליו. הרבה מאוד ילדים נדבקו בה והפכו להיות משותקים בחלק מהגפיים שלהם. ההורים שלי הציעו שאת הסכום שנדרש כדי לארגן מסיבת בת מצווה, נתרום לעמותה שעוזרת לאנשים שנדבקו במגפה, אני קיבלתי את הצעתם וזה מה שעשינו. למרות זאת עדיין עשינו חגיגה משפחתית מצומצמת עם ארוחה שאמי הכינה.

היה לי בית מאוד חם, למרות שההורים שלי היו עסוקים בקשיים הבריאותיים של האחים שלי – תמיד הייתה תשומת לב אליי ותמיד כשאימי הכינה אוכל, עמדתי לידה ולמדתי ממנה.

תמיד לקחתי תפקידים בבית, הייתי ילדה מאוד מבינה בקשר למגבלות שיש ולזמן שמשקיעים בי.

צבא

אני זוכרת את הטירונות בצורה טובה, מאוד אהבתי את המשמעת, לתרגל את הסדר. זו הייתה בשבילי גאווה להגיע לצבא, כיוון שגם אחותי הגדולה תהילה וגם אחי הגדול יעקב לא יכלו לשרת בצבא עקב בעיות רפואיות, זה היה כבוד גדול בשבילי לתרום למדינה שלי.

הטירונות הייתה בצריפין ותוך כדי הטירונות שלחו אותנו לעזור לקיבוצים, היינו בשבוע של עבודה בקיבוץ מצובה (שזה בצפון), עבדנו בקטיף של תפוחים וזו הייתה חוויה מאוד יפה.

אותי הציבו בעבודה משרדית, ברמת גן, וזה בעצם היה שירות שכל יום חזרתי הביתה.

 בשירות הצבאי

נשארו לי שתי חברות טובות מהשירות הצבאי שאיתן אני בקשר עד היום.

מה שחיבר אותנו מאוד היה ששלושתנו אהבנו מאוד לטייל והייתה לנו אפשרות לצאת לצעדות. באותה תקופה הייתה צעדת ארבעת הימים ונרשמנו יחד לאותה קבוצה, הצעדה בצבא הייתה לייצג את החייל שאת או אתה משרת או משרתת בו, אז היו הרבה אימונים.

באותה תקופה הייתה גם צעדה בהולנד שהייתי אמורה להשתתף בה מטעם הצבא, והשתתפתי בכל האימונים, אך לצערי בסוף לא נסעתי כיוון שהיתה לי בעיה רפואית. למרות זאת אני זוכרת את כל האימונים והם השפיעו עליי מאוד לטובה, זו הייתה חוויה נהדרת.

נהנתי מאוד בשירות הצבאי.

משפחה

כשהייתי בתיכון היו לי חברים מהמושבים בסביבה (צופית, שדה ורבורג וכו'). אלו היו חבר'ה מגילאים שונים. את המסיבות היו עושים בבית העם, שזה אולם התכנסות בשדה ורבורג. היתה מסיבה שהזמינו אותי אליה אז הלכתי עם חברים שלי, במסיבה היו מוזיקה, ריקודים ואווירה נעימה.

מדי פעם באו חבר'ה שידעו שהייתה מסיבה. הגעתי למסיבה וגם סבא נתן הגיע לשם עם חבר שלו, הוא הזמין אותי לרקוד ומצאתי חן בעיניו ותוך כדי שרקדנו הוא שאל אותי אם אני רוצה להפגש. בהתחלה התביישתי ולא רציתי אך סבא היה עקשן במובן טוב, הוא השיג את הטלפון שלי והתקשר ואז נפגשנו ומשם הכל היסטוריה.

 אני וסבא נתן

כבר כשהייתי בת תשע עשרה וחצי, התחתנו וגרנו אצל הההורים שלי כמה שנים. גרנו בדירה קטנה שהייתה בחצר ביתם שבהתחלה נבנתה לדודתי ששרדה את השואה, אך היא כבר נפטרה.

לאחר כמה שנים בנינו את ביתנו הראשון ברחוב כצנלסון בכפר סבא. בגיל 22, שנתיים וחצי אחרי שהתחתנו הולדנו את מיכל, בתנו הבכורה. בגיל 24 הולדנו את גלעד, ילדנו האמצעי ובגיל 30 הולדנו את דורית אמך ובתנו הקטנה. חמש שנים אחר כך, לאחר שעזבנו את הבית הקודם שלנו, בנינו את ביתנו השני שעד היום אני מתגוררת בו.

חצר ביתנו

הבית שלנו מאוד פתוח וחם, כל פעם שבאים אורחים ישר נפתח שולחן עם אוכל ביתי שאני מכינה, ממש כמו בילדותי. כל פעם שבאו חברים שלי או מכרים אמי פתחה שולחן והייתה מביאה את האוכל הביתי והטעים שהיא בדיוק הכינה, תמיד קיבלנו אורחים והיה לנו בית חם נעים ואוהב. גם בביתי זה ככה, כנראה שירשתי את זה ממנה.

המשפחה שלנו בנוייה ממני, מנתן ז"ל, משלושת הילדים שלי, מחתני, כלתי ומשמונת נכדיי. המשפחה שלנו מאוד מיוחדת, היא משפחה מאוד מגובשת, אוהבת ומסורה. אנחנו אוהבים ודואגים גם ברגעים הקשים והפחות טובים וגם ברגעים השמחים והטובים.

הזוית האישית

ברוריה דאום: הייתה לי חוויה טובה ונעימה, הרגשתי שהזיכרונות שלי סקרנו את אלון וזה חיבר ביננו גם בחיוכים וצחוק וגם בנושאים רציניים. אני חושבת שחשוב מאוד להעביר את כל הנושא המשפחתי לדור הצעיר וזה מקרב בין הדורות.

אלון הגלעדי דאום: נהניתי מאוד מהעבודה, למדתי המון על המשפחה שלי והכרתי סיפורים חדשים מסבתי היקרה. אני חושב שהעבודה מאוד חשובה ומקרבת בין הילד או הילדה לסב או לסבתא.