מאגר סיפורי מורשת

שמי אורית בן ארי, נולדתי בישראל, ברחובות, בשנת 1948, ממש קצת אחרי הקמתה של מדינת ישראל.

להורים שלי קוראים שרה וצבי. שרה אמא שלי חוותה את השואה, צבי אבא שלי נולד גם הוא בארץ ישראל, וזה נחשב לכבוד גדול. יש לי עוד שלושה אחים, כולם גדולים ממני. לבכור קוראים דרור, לזה שאחריו קוראים מוישה ולשלישי קוראים חגי. ודרך אגב, מה שלא כולם יודעים עלי זה שנולדתי בשם חסידה, ורק כשהייתי גדולה החלפתי אותו לשם אורית.

ב 1967 החלה מלחמת ששת הימים. הייתי אמורה לקבל צו גיוס לצבא אבל בעקבות הלחימה, ביטלו את הגיוס של כמה מחזורים של בנות. למרות הביטול שלי, החלטתי שאני בכל זאת לא מוותרת, ומתגייסת לצבא. ביררתי לאן אפשר להתגייס, ונאמר לי שאפשר להתנדב לשירות בנח"ל. שיבצו אותי להיאחזות "מי עמי" בלב כפרים ערביים, ליד אום אל פאחם. מֵי-עַמּי הוא מושב באזור הצפון ליד ואדי עארה מדרום לאום אל-פחם השייך לארגון יישובי העובד הציוני, ונמצא בקצה המזרחי של תחום המועצה האזורית מנשה. היישוב הוקם בשנת 1963 כהיאחזות נח"ל שאוזרחה בשנת 1969 כקיבוץ. בשנת 1971 הפך היישוב למושב שיתופי. בסוף שנות ה-70 סבל המושב מהתנכלויות מצד ערביי הסביבה שכללו שריפת חלקות חקלאיות. (ויקיפדיה)

ההיאחזות היתה חווה חקלאית קטנה, שמי שעבד בה היו חיילים והמפקדים שלי היו מהצבא. המטרה היתה שיקומן של עוד ועוד התיישבויות בארץ ישראל. השירות במי עמי לא היה קל – עבדנו בסיקול אבנים ויישור השטח. אבל למרות הקושי, הייתה אווירה נהדרת, רקדנו בחדרים מידי ערב וחיי החברה תססו. לימים ביקשתי העברה מהנח"ל, ושובצתי בחיל התותחנים בפיקוד מרכז. בתפקיד הזה הייתי אחראית על גדוד מילואים. זה היה שירות מלא עניין ומשמעות מבחינתי. בעצם  שהעובדה שהתגייסתי, מימשתי את חובתי למדינת ישראל.  תחילה בנח"ל ואחר כך בחיל התותחנים. היום במבט לאחור אני שמחה שלא ויתרתי, שהתעקשתי ועמדתי על שלי.

הזווית האישית

תומר: היה לי כיף לשמוע את סיפורה של סבתי אורית בן ארי.