מאגר סיפורי מורשת

שמי מתן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, אילנה קפל ויחד אנו מעלים סיפור מחייה אל מאגר המורשת של התכנית.

וכך סבתא סיפרה לי:

"קוראים לי אילנה, בחוץ לארץ קראו לי אלנה ואילנה זה השם המעוברת שלי. נולדתי ברומניה בכפר קטן, בשם גאלאצי ביסטריצי, זה כפר שהיו בו שתי משפחות של יהודים, משפחה של צוענים, שתי משפחות הונגריות והשאר רומנים. נולדתי בבית על השולחן במטבח, כי לא היה בכפר וגם לא קרוב לכפר שירות רפואי, לא היה בית חולים אבל הייתה מיילדת. במשפחה הגרעינית היינו אבא, אמא ואני. אני נולדתי אחרי שלהורים שלי נולד בן, שלוש שנים לפני, והוא נפטר בגיל שנה, מדלקת קרום המוח. למעשה הייתי בת יחידה.

לאבי הייתה משפחה לפני השואה, אישה וחמישה ילדים וכולם נספו באושוויץ, כשהבן הגדול היה בן שבע עשרה. על מנגלה שמעת? מנגלה היה רופא, אם אני לא טועה הוא היה רופא ילדים, נאצי. אני לא זוכרת איזה רופא היה אבל הוא היה רופא, מה שמראה שגם רופא יכול להתנהג בצורה לא ראויה. התפקיד שלו היה להחליט מי הולך למות, מי שהולך לתאי גזים, ומי הולך לעבודה. את הבן בן השבע עשרה של אבא שלי, הוא שלח יחד עם אבא שלי לכיוון העבודה. כשאומרים להם שהם ידעו לאן הם הולכים זה לא נכון, הם לא ידעו. אבא שלי אמר לו "לך עם אמא שלך ותעזור לה עם האחים הקטנים שלך," וכל החיים שלו, אבא שלי הכה על חטא זה ואמר "אותו, אני הרגתי, לא הם". כשנודע לו מה באמת היה הייתה מטרת ההליכה ימינה או שמאלה, הוא חי עם ההרגשה הזאת שהוא הרג את הבן שלו. זה היה אבא שלי. בכל שנה ביום הזכרון לשואה הוא היה יושב עם התמונה שלו.

ילדותה של סבתא אילנה

"מכיוון שהיינו רק שתי משפחות של יהודים, אז לא היו כל כך חיי קהילה. מכיוון שאני בת יחידה ללא אחים, תמיד היו לי חברות טובות כולל חברת ילדות שעד היום אני בקשר איתה, קוראים לה האוריקה. היה לנו משק בכפר, אז היו לנו תרנגולות, והייתה לנו פרה שקראו לה זוזי. פרה שחורה, וכל בוקר היינו פותחים את הדלת וכל הפרות היו הולכות לדשא, הן כבר הכירו את הדרך. מכיוון שבכפר לא היה גן ילדים אז הילדים בני פחות או יותר באותם גילאים היו נפגשים כל פעם בחצר של ילד אחר. היינו משחקים בעיקר "קלאס", "תופסת", "מחבואים", קופצים בחבל, "סבתא סורגת". אחר כך גם היה לנו משחקי תפקידים – אחד היה אבא, אחת הייתה אמא, היו ילדים, ממש כמו משפחה. היה גם רופא ומטופל.

החורפים ברומניה מאוד מאוד קשים, עד מינוס עשרים מעלות, שזה אומר שלג כבד, אבל אני אהבתי את זה מאוד מאוד בתור ילדה. אני זוכרת שאחד התחביבים שלי היה לגלוש במזחלות, היינו נפגשים עם ילדים, מתיישבים ומתגלשים בירידות, כמו עכשיו בחרמון. אני זוכרת שהיה סוג של פסטיבלים. הייתי נוסעת לשוק, היה שוק של יום ראשון בכפר ליד, והיו באים מכל הכפרים בסביבה, כל אחד היה מוכר משהו. אחד היה מוכר גבינות, אחד צמר, אנחנו מכרנו דבש, סבא שלי היה רודה דבש, היו לו כוורות וזה היה ממש סוג של תחביב, אז היה לנו דבש טרי. אני לא הייתי נוסעת עם ההורים, אני נסעתי עם השכנים בסוס ועגלה. אני זוכרת את הסוכריות על מקל שאנשים היו מכינים, לא סוכריות מסחריות, הן היו בצורה של תרנגול או של כל מיני צורות של בובה. זו הייתה בשבילי חוויה, זה היה שוק צבעוני מאוד ומכרו בו הכל."

אסון משפחתי ועלייה לארץ ישראל

"אבא שלי היה חנווני, מכיוון שזה היה בתקופה הקומוניסטית, שום דבר לא היה פרטי, הכל היה שייך למדינה. אז הוא עבד בסוג של סופר קטן בכפר, בהתחלה בכפר עצמו ואחרי כמה שנים הוא עבד בכפר ליד, גם בתור המנהל של הסופר. אמא שלי לא עבדה, היא הייתה עקרת בית, לא היו מים זורמים, לא היה חשמל, היו נורות כאלה עם גז שהיינו מדליקים, התקלחנו בתוך גיגית כזאת כמו חבית, בתוך זה אמא שלי הייתה מחממת את המים ושמה אותי בתוך החבית הזאת.

עד כיתה ג' גרנו בכפר, ואז אבא שלי איכשהו הצליח למכור את הבית, למרות שאסור היה לפי החוק הקומוניסטי. מכיוון שהוא כן הצליח איכשהו בשחור למכור את הבית, אנחנו היינו ברחוב, ממש אשכרה ברחוב. הגענו לעיר שקוראים לה ביסטריצה, עיר מחוז, ושם אבא שלי פגש את אבא של דודה ליבי, ואבא שלי היה די מיואש, כי לא היה לנו איפה לגור. היינו צריכים לפנות את הבית שהוא הצליח למכור, בשחור, בעצם. הוא פגש אותו בבית כנסת, והיה ממש מיואש. אבא של ליבי אמר, מה הבעיה? יש לנו שני חדרים, אתם תגורו בחדר ואנחנו בחדר. הם היו משפחה עם שני ילדים, ככה שהם היו ארבעה אנשים ואנחנו שלושה וגרנו ככה שנה ומשהו, עד שקיבלנו את האישור לעלות לארץ.

עלינו לארץ באוניה. כשהגענו לארץ שאלו אותנו לאן אנו רוצים להגיע, אמרנו לאשקלון, מכיוון שאח של אבא שלי גר שם. אך לקחו אותנו לאשדוד ושם גרנו.

שמחנו מאוד להגיע לארץ, אך היו קשיים בהסתגלות לארץ ובעיקר לשפה. אני למדתי בבית הספר ותוך כדי למדתי את השפה העברית. על מנת לסייע בפרנסה אמי עבדה בשתי עבודות – כמנקה בבית הספר ומוכרת כרטיסים באגד בשעות היום, ולאחר מכן בשעות אחר הצהריים הלכה לשיעורי שפה יחד עם עולים אחרים, לא היה לה פשוט בכלל. אני זוכרת סיפור מזעזע שקרה בעבודה של אמי, אחד מאנשי הצוות בבית הספר שפך עליה את הדלי של הספונג'ה והיא חזרה רטובה כולה הבייתה ומושפלת מאוד. אבי עבד בבניין.

אני זוכרת שהייתי בהלם בבית הספר, הוא היה שונה מאוד מבית הספר ברומניה. ברומניה הייתה הרבה יותר משמעת ואני התחברתי לזה יותר."

חלומה של סבתא אילנה

"מכיוון שלא היינו משפחה גדולה, החלום שלי היה להקים משפחה גדולה. את סבא ברוך ז"ל הכרתי בשידוך ע"י קרובת משפחה שלי ורה, שגרה בבודפשט היום, ועבדה עם אבא שלי בעבר. היא אמרה  לאמא שלי שאולי זה יתאים, שהוא איש מאוד טוב. אבא שלו בדיוק פרש לגמלאות. הוא הגיע עם דוד איצו שהייתה לו חיפושית ואריק הבן שלו, שהיום הוא רופא, ישב מאחורה בבגאג'. זו הייתה חיפושית קטנה. הכרנו באשדוד בבית של ההורים שלי. תוך חצי שנה התחתנו. נולדו לנו שני בנים, למרות שאני רציתי ארבעה, כי שנינו ילדים יחידים. גם סבא ברוך ז"ל היה בן יחיד. ההורים של בעלי ואבא שלי חלו בערך באותו הזמן.  בזמן שלא עבדנו היינו עסוקים בלהיות עם ההורים בבית החולים במשך מספר שנים עד שהם נפטרו. כילדה, הרגשתי בעיקר בחגים שהיינו משפחה קטנה, אמא שלי מאוד השתדלה להזמין אורחים, אך זה לא אותו הדבר. אבל צריך להגיד תודה בחיים על כל דבר. כשהייתי קטנה מאוד הפריע לי שאין לי אחים אך התרגלתי לזה ככל שהתבגרתי ותמיד היו לי חברות טובות. מבחינה מסוימת התבגרתי יותר מהר, עשיתי לא מעט דברים לבד והייתי יותר עצמאית. מבחינתי הגשמתי את החלום, אמנם יש לי שני ילדים ולא ארבעה, אך יש לי שבעה נכדים שאני אוהבת כל כך. זה מדהים בעיניי, כל יום אני מודה לאל שזכיתי."

הזוית האישית

מתן: שמחתי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי. נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבתי, למדתי רבות עליה. שמעתי בפעם הראשונה סיפורים וחוויות מחייה. בזכות הסיפורים על חייה, הבנתי שאני צריך להעריך ולהוקיר כל דבר בחיים. אמנם התוכנית הסתיימה, אך הבטחתי לסבתי שאנו נמשיך לקיים מפגשים גם בהמשך.