מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי, נולדתי במרוקו בשנת 1948 למשפחה ברוכת ילדים, השביעית במספר, בת זקונים וכבר דודה.

יש לי אחיין שגדול ממני בשנה, נהננו, שיחקנו ביחד והיום הוא כבר רב.

עלינו לארץ ישירות למעברה ששמה חלסה, ומאוחר יותר נבנתה שם העיר קרית שמונה.

במעברה גרנו בצריף שוודי, אנחנו הילדים, היינו חוזרים מבית הספר, מניחים את הילקוטים בבית, לוקחים חתיכת לחם עם מרגרינה ויוצאים לשחק בכבישי הכורכר שהקיפו את המעברה.

כאשר ההורים היו חוזרים מהעבודה, הם הכינו לנו ארוחת ערב אותה בישלו על פתיליות. באותם ימים לא היה לנו גז לבשל עליו או תנור אפייה כמו שיש היום בכל בית. כדי לבשל על פתיליה היינו קונים נפט מאיש הנפט שהיה בא עם מיכל נפט, שהיה מונח על עגלה, אותה הוביל החמור. זה היה כלי הרכב של מוכר הנפט.

בצריף היה לנו מקרר אך ללא חשמל. המקרר עבד על קרח: היינו רוכשים בלוק קרח (או חלק של בלוק כזה) ומניחים בתוך המקרר.

המשכנו להתגורר בקריית שמונה שאז הייתה עיירה קטנה שבה כמעט כולם הכירו את כולם. הכרנו את כל המשפחות הגדולות והלכנו לבקר אחד את השני ברגל.

את העיירה עזבתי לאחר נישואי לניצן, גם הוא ומשפחתו גרו בקרית שמונה לאחר שעלו, כמונו, ממרוקו. ניצן היה אז איש צבא ובעקבות המקומות בהם שירת – החלטנו לעבור לדרומה של ישראל. המקום הראשון שאליו עברנו הוא העיירה ערד. אליה הגענו עם ילדה אחת ושם נולדו לנו 2 ילדים נוספים, ביניהם אמא של רון.

בשנת 1977 ניצן הוביל גרעין של תושבים שהתחלתו הייתה בערד והצטרפו אליו אנשים מכל קצות הארץ, להתיישבות בפתחת רפיח. הגרעין הזה וביניהם משפחתנו, הקים את הישוב חרובית באזור יפה של חולות ודקלים. במסגרת הסכם השלום שחתמה ישראל עם מצרים – הוחזר האזור ההוא למצרים באפריל 1982.

בשנת 1982 הצטרפנו לנתיב העשרה, שקמה מחדש,  והשנה אנו חוגגים 40 שנה לעלייה לקרקע.

בשנת 1984 יצאנו לזאיר (קונגו) שבאפריקה וניצן יצא בשליחות משרד הביטחון לאמן את צבא זאיר. גרנו בעיר דרומית ומאוד רחוקה מישראל.

היו לנו שנתיים מלאות בחוויות, יצאנו לטיולים בספארי, טיולי טבע ובכפרים שהיו בהם בתים מקש ומבוץ. הילדים למדו שפה חדשה – צרפתית. זו השפה שבה למדו בבית הספר. הכרנו אנשים מכל העולם וגם לא מעט אנשים מקומיים.

לפני שחזרנו לארץ קנינו שימפנזה, הבאנו אותה לארץ וגידלנו אותה שנתיים בבית, היא הייתה אטרקציה בישוב וכל הזמן היו לנו מבקרים. ממש אתר תיירות בחצר הבית שלנו.

בעבר, ניתן היה לגדל בעל חיים כזה בבית אך עם השנים החוקים השתנו ונאלצנו להיפרד ממנה. היא נמסרה לחי-כייף בראשון לציון.

בשנת 1988 סבא ניצן יצא שוב לאפריקה כדי להדריך חיילי צבא זאיר ולאחר כשנה אני ושניים מארבעת ילדינו הצטרפנו אליו. התגוררנו בעיר הבירה של זאיר, ובסוף שנת 1990 חזרנו לישראל.

מאז עסקנו בחקלאות ובמשק שלנו גידלנו לאורך השנים: ירקות אורגנים, פרחים, ירקות לזרעים וכיום אנו עוסקים בגידול חרקים להדברה ביולוגית שמפחיתים את השימוש בריסוסים כימיים.

כיום שנינו, ניצן ואני, עוסקים בספורט ובאורח חיים בריא, מטפלים בגינה, ניצן עדיין עוסק בחקלאות, אנו מטיילים המון בארץ ובעולם ומגלים מקומות חדשים.

אנחנו עוזרים לנכדינו ולילדינו בעת הצורך ונהנים מחיינו.

היום יש לנו 4 ילדים ו-11 נכדים שחלקם גרים במושב וברחבי הארץ וחלקם גרים בחו"ל.

אני עוסקת גם באומנות הפסיפס ומשתתפת במגוון חוגים מהנים.

לאחרונה השתתפתי בסדנת מובילי בריאות של אפ60+ ובזמן הקרוב אתחיל להעביר סדנאות בישול ואפיה במטרה ללמד את האוכלוסיה המבוגרת לצרוך אוכל בריא ולעבור לאורח חיים טוב יותר.

בזמני הפנוי אני מתנסה בהכנת לחמים מיוחדים ללא קמחים וללא שמרים. אני מתנסה גם בהשריית זרעים והנבטה (אמרנט, דוחן, כוסמת, שעועית שחורה ועוד ידי נטויה בנסיונות…) .

ולסיכום אני מודה לאל על המקום בו אני נמצאת היום ובכך שאני יכולה להשתתף בחוגים ,בספורט, במופעים ועוד…

הזוית האישית

התיעוד התבצע במסגרת תכניתה קשר הרב דורי בביה"ס חופים ביד מרדכי