מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו, בעיר מקנס, בשנת 1939. היינו משפחה של חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. גרנו בבית מאוד נחמד ויחסית גדול. דיברנו בשפה הערבית – מרוקאית, ולא ידענו עברית.

מרוקו היא מדינה בשלטון מונרכי בקצה הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת מצרפת בשנת 1956. בירת מרוקו היא העיר רבאט, אף שהעיר הגדולה והחשובה ביותר היא קזבלנקה. יהדות מרוקו הייתה קהילה יהודית מהגדולות ביותר והחשובות ביותר בתפוצות, ומרכז ליהדות צפון אפריקה – המגרב. בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492, הגיעו למרוקו רבים מיהודי ממלכת ספרד, וחוללו תמורה בצביונה של יהדות מרוקו.

החיים במרוקו היו קשים, מכיוון שהיה שם אנטישמיות ופחד מהגויים. לא היה לבנות בית ספר, רק לבנים, אז אנחנו, הבנות, היינו משחקות, מבשלות, מכבסות ועוזרות לאמא בעבודות הבית. לא לימדו אותנו לקרוא ולכתוב. אני זוכרת שהיינו אוהבות להכין מרק חריימה ולהאזין לניגונים של המרוקאים.

אבא שלי היה סוחר של סוכר ותה וכל הזמן הערבים שהיו עובדים איתו היו מאיימים עליו שהם יהרגו אותו אם הוא ימשיך לעבוד, אז הוא התחיל לעבוד בחשאי. אני באותו הזמן התחתנתי והבאתי לעולם שני בנים שנולדו לי עוד במרוקו, גרתי שם עם משפחתי עד שהחלטנו לעבור ממרוקו לצרפת. אך כאשר עברנו, עברנו כל אחד בנפרד, כדי שלא ירגישו שאנחנו בורחים. כל היציאה ממרוקו הייתה בדרבון של סבא שלי. היינו בצרפת כל משפחתנו שנה שלמה.

מצרפת הגענו לארץ ישראל ונתנו לנו לגור כל אחד במקום אחר. אני גרתי בצפון, במעברה מגדל, אך אבי היה גר בנתיבות ומאוד התגעגעתי אליו, לכן עברנו לגור גם בנתיבות. נתיבות הייתה אז יישוב קטן מאוד, היו לנו צריפים קטנים ולאחר שנתיים בנו לנו בתים. אני לא ידעתי עברית, אז שלחו לנו חיילות שלימדו אותנו לקרוא, לכתוב וגם לדבר עברית. סידרו לנו שם עבודות, אני עבדתי במתפרה של כפפות, הייתי תופרת כפפות עור.

עד היום אני גרה בנתיבות ויש לי עשרה ילדים נפלאים.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של מורן כהן וסבתא שרה מאסס.