מאגר סיפורי מורשת

שמי טלי בר-לב, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי השנה ובמסגרת זו בחרתי להכין עבודת חקר על שרשי משפחתי ולהכיר את סיפורם של סבי וסבתי  לב ואוליה דגטרב.

סבא שלי נולד בשנת 1941 ב-22 ליוני לאב נאום דגטרב ז"ל ולאם פוליה דגטרב ז"ל, אח לצילה ז"ל הגדולה ממנו בארבע שנים. סבא נולד בברית המועצות, אוזבקיסטן, בעיר אנדיז'ן ועלה לישראל בשנת 91' עם סבתא שלי, אוליה דגטרב כאשר היו בני 50 ו-41 ואיתם שני הבנים שלהם, סשה (אלכס, אלכסנדר) בר-לב (17) וזיו (ז'ניה) בר-לב (11), אבא שלי כאשר היו בגילאי על-יסודי.

 תמונה משפחתית

סבא לב מספר על שם המשפחה

שם משפחתי הוא דגטרב. דוגט זה כמו זפת ברוסית. לסנדלרים בתקופתי לא היה מכונת תפירה אז הם היו משתמשים בחומר שיכסה את החורים. רוב שמות המשפחה היהודים שהיו אז היו מבוססים על תחום התעסוקה של המשפחה או על העיר שבה גרו. אחד הדורות שמעליי היה סנדלר.

סבא מספר על תקופת הילדות

הבית באוזבקיסטן

יחסית לבתים שיש עכשיו – זה היה בית קטן. היו שני חדרים. זה היה בית קרקעי (בית פרטי). היה לנו מגרש ושדה. לא היה מים וגז, רק חשמל. היה לנו רק תנור, אח לחימום.

בית ספר ותעסוקה בצעירותי

הלכתי מגיל שבע לבית הספר, זה היה בית ספר מספר 2, עד עכשיו אני זוכר. לא היו בתי ספר יהודים, כולם היו רוסים-מעורבים. אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית ולימדו רוסית.

לא היה מקובל לעבוד בתקופתי אם אתה צעיר, אף ילד לא עבד וגם אני לא. גם בתיכון, לא היה מקובל, לא היה דבר כזה לעבוד בבתי קפה ההפך – היה אסור לנצל כח של ילדים. היה חוק נגד זה.

 תמונת מחזור

סבתא בצעירותה

שפות וביגוד בילדות

בבית דיברו ביידיש. יכולתי להבין, אבל לא ידעתי כל-כך טוב. יכולתי להגיד כמה משפטים. דיברנו ברוסית, כולם ברוסית.

סבתא אוליה מספרת: כשאני הייתי קטנה בחוץ דיברתי אוזבקית, אני גרתי במקום קטן שהיו בו הרבה מוסלמים אז דיברתי איתם באוזבקית. עברית לא דיברו בכלל, כשהיינו קטנים לא ידענו שיש כזו שפה. חשבנו שיהודים מדברים יידיש, לא עברית.

סבא לב: לאימא שלי, פולה היו ספרים ביידיש, כל מיני דברים ביידיש, סבתא סיימה בית ספר ביידיש. היא ידעה טוב. אנחנו ידענו רק רוסית, סבתא גם אוזבקית.

לא לבשנו בגדים המאפיינים יהודים, גרנו במדינה מוסלמית והיו הרבה יהודים, אבל אף אחד לא התלבש כמו יהודי. אפילו כיפה, גם זקנים יהודים לא שמו כיפה, הם עשו כובע כזה. הם לא פחדו, זה פשוט לא היה מקובל. לא הייתה אופנה של יהודים.

 סבא לב בצעירותו

מבחר תמונות מאלבומם של סבא וסבתא

הווי משפחתי, חופשים ואוכל

כשהייתי קטן בזמן המלחמה הגדולה (מלחמת העולם השנייה) כולם היו במצב קשה מאוד, אבא שלי חזר מהמלחמה פצוע לגמרי, הוא עבר 13-14 ניתוחים. מצב לא קל. הייתה לנו פרה והיה חלב ומהחלב עשינו טבורוג (סוג גבינה) ובולגרית ושמנת ודברים כאלה ובזכות זה לא מתנו מרעב. הרבה אנשים סבלו מהרעב. רק כשהייתי בכיתה 10, כיתה י', יצאנו לים השחור בפעם הראשונה, לפני זה לא יצאנו לחופשה משפחתית. גרנו רחוק משם וכשנסענו לשם זה היה משהו מיוחד. לא היה לי מאכל אהוב.לא משנה מה זה היה, בורשט, ז'רקויה, פלוף, פילמני, אכלנו. מה שאימא הכינה היה טעים. לא היה דבר כזה שאני לא אוכל את זה. אנשים גוועו מרעב, מה שאימא הכינה לי הייתי מרוצה.

תנועות נוער

הייתי 'פיונר'. בכיתה א', ב' זה 'אקציברונק', אקציברונק משם אקצבר, 'אקצברסקיה אבולוציה'- מהפך גדול, בשנת  1917 היה מהפך גדול ברוסיה כשזרקו את הצר. בכיתה ט' היה 'קסמול', צעירים קומוניסטים.

סיפרו לנו כמה דברים על היסטוריה, גיאוגרפיה, דברים על המלחמה.. כמו שבישראל מלמדים לאהוב את הארץ אז כך גם שם. התנועה כבר לא קיימת, אולי אקציברונק במקומות מסוימים אבל בעיקרון ביטלו את זה.

יהדות, אנטישמיות ולהיות יהודי במדינה מוסלמית

עד עכשיו יש לי חברים מוסלמים. רוסים, מוסלמים, אוזבקים, טטרים היו שם הרבה אנשים וכולם היו חברים וכולם דיברו ברוסית. גם אנשים לא רוסים דיברו ברוסית.

אנטישמיות לא הייתה, אני לא הרגשתי. אולי, לפעמים ברחובות, אבל זה קרה אחר כך בשנות ה-70' אבל לא בילדות שלנו. בתקופה שלנו כולם היו חברה אחת. אחר כך התחילה טיפה אנטישמיות.. אבל לא בתקופתנו.

אני לא מתגעגע לאוזבקיסטן, אין שם אף אחד, אין למה להתגעגע. את המקום אני כבר שכחתי. אנחנו עזבנו לפני 30 שנה. כבר עברו הרבה שנים, אין לי געגוע, החברים לא שם. הרבה חברים עברו לאמריקה, גרמניה, רוסיה, אוסטרליה, קנדה, בטשקנט לא נשארו לנו לא קרובי משפחה, ולא חברים. יש כמה אנשים שנשארו אבל אנחנו לא חברים. אנחנו בקשר באינטרנט אבל לא יותר מזה.

זוגיות וחתונה

הייתי בן 30-31, אני עבדתי בפריפריה, לא בטשקנט. אבא ואימא היו עובדים בטשקנט ואני לא. זה היה 120-130 קילומטר מטשקנט, פעם בשבוע הייתי חוזר הביתה, להחליף בגדים. יום אחד נפגשנו באיזו חתונה או יום הולדת, אני לא זוכר.

נפגשנו והתחלנו לצאת ואחר כך התחתנו בתאריך ה – 9 בספטמבר 1971. אני יותר מבוגר מאוליה בתשע שנים. אני כבר עבדתי והיא רק סיימה אוניברסיטה. שכרנו מסעדה גדולה והיו חברים, משפחה, שכנים והיתה להקה וזמר. רקדנו ושמחנו כולם. היה שם אוכל מיוחד, שתיה מיוחדת.

אחרי האוניברסיטה אני ידעתי לכתוב דברים בכתב יפה אז עשיתי הזמנות למשרדים. הם הזמינו אותי לעשות פלקטים. על עבודה קיבלתי 3- 5 רובל. לא הרבה אבל חסכתי.

סבתא: אני עבדתי ככלכלנית במכון לפרויקטים.

 ביום נישואינו

סיפור העלייה והחיים בארץ של לב ואוליה דגטרב, סבא וסבתא שלי

סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנת 1990. "הרבה זמן שקלנו", אמר לי סבא. "אני הייתי בן 50 וסבתא הייתה בת 41". "בסוף החלטנו לעלות ארצה", "הרגשנו שכל היהודים צריכים להיות במקום אחד." לאף אחד לא היה מותר לצאת מברית המועצות, היה אסור. ופתאום בשנת 89' פתחו שערים." אז החלטנו שאנחנו רוצים להיות במדינה של יהודים." סבא וסבתא החליטו לעלות ארצה למרות שמצבם הכלכלי היה "מעולה", כך אומר סבא. "החלטנו שיש דברים יותר חשובים מכלכלה, יש דברים יותר חשובים שהילדים שלנו צריכים לגדול במדינה של יהודים." הם קיבלו אישור לצאת מברית המועצות – ויצאו. הם יצאו עם שני ילדים.

הם יכלו לקחת לישראל רק 640 דולר לכל המשפחה ביחד ומזוודה אחת לכל אחד. "20 קילו לכל בן אדם יכולנו לקחת." מספרת סבתא. "עזבנו גם בית, גם אוטו, רהיטים – עזבנו הכל, הכל"  הם מספרים. "הבן הגדול כבר סיים בית ספר, בדיוק הוא קיבל תעודץ בגרות, והבן שני היה בן 11" (אבא שלי)

 סבא וסבתא עם שני הבנים

"עלינו ארצה דרך בודפשט" מוסיף סבא. טשקנט – מוסקבה – בודפשט – תל אביב, זה היה מסלול הטיסה. "היה קשה מאוד לעזוב את הבית, אבל עזבנו בלב שלם". "לא ידענו מה יהיה העתיד. אחרי שהתפקידים (עבודות) היו מכובדים וכל הדברים האלו, היה קשה להתחיל מאפס". "התרגשתם כשעליתם לארץ?", שאלתי. "מאוד, מדינה חדשה, חיים חדשים, פסיכולוגיה חדשה, פוליטיקה חדשה, שפה חדשה", סבא וסבתא ענו וראיתי את ההתרגשות בעיניים. סבא וסבתא לא ביקרו בישראל לפני כן. אז היה אסור לבקר.

 תמונה משפחתית

בשנות ה-80' התחילו לבקר רק מי שהיה לו קרובי משפחה בארץ. אצלנו לא היה אף אחד. כשהגיעו ארצה – שכרו דירה קטנה בחדרה. "חיים לא קלים", מוסיף סבא. סבא היה קוטף פירות, "2 טונות ביום". סבתא הייתה מנקה בווילות וטיפלה בזקנים. התחרטתם? "לא, ממש לא" ענו מיד. הרגשתם שלבנים היה קל? "היה מאוד קשה", ענתה סבתא. "אחרי חיים טובים, עברו חיים לא כל-כך טובים. היה מאוד קשה", מוסיף סבא. "אבא שלך, ילד קטן-התחיל לעבוד. בגיל 13 התחיל לעבוד במסעדות, לשטוף כלים בלילה. אחר כך גם סשה (הבכור) עבד בבניה, עבודה שחורה. אחר-כך למד באורט והתגייס לצבא", השלימו אחד את השני. שאלתם אותם לפני שעליתם? "לא, כאילו, הם לא התנגדו. אמרנו להם והם היו שמחים אבל אף אחד לא ידע למה לצפות. ידענו שלא יהיה קל, זה בטוח."

וסבתא מספרת סיפור: "כשעלינו, ליד הבית, הייתה מסעדה. אפילו לא מסעדה…- מסעדה קטנה כזאת. שם היו מגישים צ'יפסים ושניצלים, אוכל פשוט כזה. ומתי שהיינו עוברים ליד המסעדה הזאת, אבא כשהוא היה קטן הוא היה אומר- אימא, אבא יהיו לנו ימים שנכנס למסעדה הזאתי? הילדים לא האמינו שאנחנו נגיע למעמד שבו נוכל להיכנס למסעדה הזאת, אבל לא נכנסו לשם, הלכנו למקומות אחרים. הוא חשב שזה משהו ממש חלומי להיכנס למסעדה כזאתי, כי אנחנו היינו מאוד מאוד צנועים, עבדנו בכל העבודות המזדמנות." כמה זמן לקח לכם לחזור להרוויח כסף?  "לסבא לקח שנתיים מאז שעלינו, ולי ארבע", ענתה סבתא.

הם גרו בשכירות ובשנת 94' עברו לדירה שהם קנו. דירה חדשה ומסודרת. אז החלו חיים חדשים. ולא היו להם רהיטים. היה ריק. לאט לאט התחילו לעבוד, "קנינו רהיטים חדשים", משלימה סבתא.

וסבא מתחיל לספר סיפור: "שנת 91' הייתה מלחמה של אמריקה ועיראק. עיראק לא יכולים לתקוף את אמריקה, זה רחוק. ואז התחילו לזרוק רקטות על ישראל. היו לילות שלא ישנו, היו אזעקות ומסיכות ואנחנו לא ידענו עברית וברדיו אמרו כל הזמן דברים בעברית ובקושי הבנו, רק אחרי כמה זמן הבינו שיש עולים חדשים אז התחילו לתרגם לעוד שפות או שחברים שלנו התקשרו ואמרו לנו מה לעשות. היו לנו רק כמה דקות לסגור את הדלתות בממ"ד והחלונות ולהדביק את החלונות ולהניח מגבות רטובות בשולי הרצפות, לשים מסיכות גז ולשבת בממ"ד. מדינה פחדה שאלו רקטות עם גז. מגבת רטובה בגלל שפחדו שהגז יכנס מהחורים בשולי הרצפה, היה צריך לשים מגבת ספוגה באקונומיקה. כל פעם שיצאנו מהבית היינו צריכים לקחת את המסיכה איתנו. לא ידענו כלום. איך לפתוח את המסכה אפילו.. "

ישנם הרבה זכרונות, חלקם טובים חלקם פחות. מזל שהכל מאחורינו והתאקלמנו ויש לנו משפחה יפה.

 משפחתנו

חפץ עובר במשפחה

אין לנו חפץ שעובר במשפחה אבל, לאימא של סבא שלי פולה דגטרב ז"ל היו כפיות קטנות שסבא שלי לקח מביתה כאשר נפטרה. אני מקווה שהכפיות יעברו לדורות הבאים.

הזוית האישית

לב ואוליה דגטרב: היה לנו כיף שהעלו את הנושא הזה מול הדור הצעיר ושהנכדה שלנו ממש הקדישה הרבה זמן ותשומת לב לכל מה שסיפרנו על החיים שלנו. היה לנו ממש מרגש לדבר איתה, לספר לה. היו לנו כיף להתראיין, לענות על שאלות מאוד עמוקות בעיניין והיה לנו נעים לחזור לימים האלה לחזור ולדבר על זה. כשסיפרנו לטלי, חזרנו לזמנים קשים, אבל התגברנו על הכל ועכשיו אנחנו גאים בתוצאות – בילדים שלנו, בנכדות שלנו ובמדינה שלנו.

הנכדה טלי: בהתחלה העבודה לא הייתה לי מובנת ומעיקה, אבל אחר-כך הבנתי שזאת עבודה חשובה וסיפור חייהם של סבא וסבתא מאוד ריגש אותי ולימד אותי דברים חדשים שלא ידעתי על המשפחה שלי. העבודה הייתה מעניינת וכיפית. אני מודה על העבודה הזאת שהפגישה אותי עם סבא וסבתא שלי ולימדה אותי הרבה עליהם.