מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, רוזין, נולדה בשנת 1952 באוג'דה שבמרוקו. כשעלו לארץ שוכנו באופקים.

סבתא סיפרה לי סיפור על מעשה מרדנות, מעשה קונדס שהיא ואחותה, שקטנה ממנה

בשנה עשו בילדותן. סבתא הייתה בכיתה ו' בערך ואחותה בכיתה ה'. היא מספרת

שאמא שלה, זכרונה לברכה, נתנה לה כסף לצורך הזנה בבית הספר. היה נהוג לאכול

בביה"ס ארוחה חמה והתלמידים שילמו עליה.

הסיפור מתחיל במילותיה: "אחותי שקטנה ממני, מירי ואני, תכננו בוקר אחד לנסוע לדוד ולדודה שגרים בדימונה.

בבוקר התעוררנו, קיבלתי מאמא את הכסף שלי להזנה, הכנסנו בסתר פיג'מה לשינה, הלכנו

לבית הספר ובסוף יום הלימודים עלינו על אוטובוס שמחות ומרוצות, שילמנו לנהג בכסף

שנועד להזנה: "וקדימה, נוסעים לדימונה". עם כמה שהנוף מדברי ויבש, בזמנו, בשנות

השישים זה היה יותר גרוע, נוסעים, ימין ושמאל רק חול וחול. לא עדכנו אף אחד, לא

הודענו לאף אדם, מין מעשה שטות, מעשה של מרדנות שאני הנהגתי (כך סבתא מספרת).

הגענו לבית של הדודים, ודוד שלי, שמו דוד, פתח את הדלת, כל כך שמח שהגענו והכניס אותנו מהר,

מבלי לשאול אם יודעים שבאנו, בטח חשב שאם אנחנו עם פיג'מות, אז אמא יודעת.

הוא לא ידע שלא עדכנו אף אחד, התארחנו אצל הדוד דוד והדודה אסתר, אכלנו מהמאכלים המעולים שלה ובעיקר מהעוגיות והקינוחים.

בינתיים באותו הזמן יורד הערב על העיירה אופקים ואמא יחד עם שכנים מחפשים אותנו ברחבי אופקים,

עד שירד הלילה. חיפשו בכל מקום וללא תועלת: "הילדות לא נמצאות בשום מקום!"

עד שאמא של סבתא החליטה ללכת למשטרה ושם התחילו לחקור ולשאול:

"לאן הילדות יכולות להעלם או להגיע ?" היא אמרה: "אולי נסעו לאחי בדימונה? לא נראה לי!"

באמצע הלילה אחותי ואני ישנות באותה מיטה ומעירים אותי ומובילים אותי אל הדלת,

כי אני הייתי הגדולה. בדלת עמד שוטר והתחיל לשאול שאלות, מאיפה אנחנו ומהיכן הגענו,

הדוד שלי היה בשוק! הוא לא האמין ואני פחדתי, שוטר בא לעצור אותי?

בצד השני של הטלפון בדיוק שמעתי את הצעקות של אמא שרצתה לדבר איתי וכעסה

על חוסר האחריות, שאנחנו שתי ילדות קטנות ואם מישהו היה פוגע בנו !?! למחרת

אמא התייצבה על הבוקר בבית של הדודים, היא הגיעה לקחת אותנו בחזרה הביתה, לאופקים.

האמת שאמא שלי הייתה אמא כל כך טובה, רק הסבירה המון, לא כעסה כמעט,

לא צעקה ולא הרביצה. חזרנו הביתה ביחד באוטובוס, בבית כבר חיכה לנו עונש,

לא לצאת מהבית במשך שבועיים. כתוצאה מהבריחה ובמחשבה לאחור הייתה

לי שוב עוד סיבה לברוח. היום אני מסתכלת על מה שעשיתי בתור ילדה, ולא מבינה

את האומץ או התעוזה לעשות את זה. זה סיפור למעשה שאסור שיעשה וברצוני

שהנכדה שלי תלמד שיש מעשים שלא עושים, לא נעלמים ולא מדאיגים את ההורים.

לסיפור של אחותי ושלי היה סוף טוב, אבל אי אפשר לדעת…הכל היה יכול להיגמר

אחרת לגמרי, תודה לאל שלא!

הזוית האישית

עלמה: שאלמד מהטעויות של סבתא כילדה. הידיעה שהחיים פעם היו יותר פשוטים ובאותה המידה גם יותר מורכבים.