מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של תיק התפלין

אני עמליה אנקורי, סבתא של אלה. נולדתי בעיר בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בנר רביעי של חנוכה בשנת 1946, בת שלישית מתוך שבעה אחים. הורי בחרו לקרוא לי בשם אמל שפרושו תקווה. אלה היו ימים של תום מלחמת העולם השנייה, ערב הקמת מדינת ישראל.

באותם הימים חוו היהודים רדיפות מצד האוכלוסייה המוסלמית, בעידודו של המשטר שהיה פרו נאצי. בנוסף לכך הפעילות הציונית ומלחמת השחרור, כל אלה עוררו גל אנטישמיות ששיאה היה בשנת 1941 בחג השבועות, "בפרהוד". בפורגום זה נרצחו, לפי הערכות שונות, בין 180 למעל ל-1,000 יהודים, לפחות 2,118 נפצעו, לפחות 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית הקברות היהודי בבגדאד.  אירוע זה האיץ את פעילותה של המחתרת הציונית בעיראק ולזירוז התהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשר שנים לאחר מכן.

חשוב לציין את פעילותה החשובה של המחתרת הציונית שפעלה בעיראק פעלה והמשיכה פעילותה עד שנת 1951. המטרה של תנועת המחתרת הזו הייתה חינוך עברי וציוני, חילוץ היהודים מעיראק והגנה מפני המוסלמים.

הורי שהיו ציונים, נקטו בזהירות רבה פן יתפסו כמשתפי פעולה עם המחתרת ודאגו למחוק כל סממן ציוני בביתם. אמי רקמה בנעורי תיק לטלית עבור סבא, כחלק מהנדוניה. על התיק היה רקום מגן דוד. אמי ראתה בזה סכנה ועל כן פרמה את מגן דוד ורקמה במקומו פרח.

תיק לטלית

חשוב לציין שיהדות עיראק שילמה מחיר כבד באותם הימים בשל הפעילות הציונית. רבים נכלאו בבתי סוהר ועונו קשות ואף תשעה מהם הועלו לגרדום ונתלו בכיכר, על שמם הוקמה שכונת יד התשעה בהרצליה.

בשנת 1951 נחתם בין ממשלת עיראק לבין מנהיגי מדינת ישראל, שזה עתה נוסדה, לפי ההסכם יהודי עיראק הורשו לעזוב את עיראק ולעלות לישראל בתנאי שיוותרו על כל רכושם ועל אזרחותם מבלי יכולת לשוב לעיראק. הורי שחיכו לרגע הזה החליטו לנצל את ההזדמנות ולעלות לארץ. הם נאלצו לוותר על כל רכושם שכלל בית מפואר, אדמות, כספים, תכשיטים וכולי. סבתא שלי שחייתה עם המשפחה שלנו, הייתה אמיצה, הזמינה אצל הסנדלר היהודי נעלי עקב חלולים בתוכם השחילה שטרות של כסף, (כסף שעזר לנו להתקיים בשנים הראשונות).

משפחתי עלתה לארץ. היינו משפחה של אבא, אימא, סבתא ושלושה אחים: דוד הבכור, עופרה (פרייאל), מירה (הרצליה) ועמליה (אמל). אני זוכרת את הטיסה לארץ ואת קבלת הפנים. מיד לאחר הגעתנו נשלחנו למחנה המעברות למעברה עין שמר.

החיים במעברת עין שמר היו קשים מנשוא. גרנו באוהלים במחנה סגור מוקף גדר. בחורף סבלנו משיטפונות וקור ובקיץ מחום כבד. למרות הכל, הורי היו קיבלו את התנאים באהבה משום שהגשימו את חלומם לחיות בארץ ישראל.

הזוית האישית

הנכדה אלה: למדתי מתהליך התיעוד בתוכנית מלא דברים חדשים שלא ידעתי על סיפור העלייה של סבתא שלי והיה לי ממש כיף להיות איתה ולהקשיב לסיפוריה.

סבתא עמליה: התוכנית זימנה מפגש חוויתי עם נכדתי האהובה, הזדמנות לשתף אותה בחוויה של העלייה שלי ושל משפחתי לארץ ישראל.