מאגר סיפורי מורשת

אבא של שרינה ואימא של שרינה גרו ברומניה ורצו לעלות לארץ ישראל. הם שלחו לממשלה שוב ושוב בקשות לעלייה משנת 1947 עד 1962, עד שלבסוף ראש ממשלת רומניה עשה עסקה עם בן-גוריון, על פיה ישראל תשלם כסף על כל יהודי שעולה לארץ.

יום אחד, הגיעו הביתה שוטרים עם אישור יציאה מרומניה וניירת שצריכים למלא. שרינה למדה בתיכון, וכשהגיע האישור לעלות לארץ אמרו לה לעזוב את הכיתה. עקב האנטישמיות שהייתה באותה התקופה, הוחלט שהיא לא זכאית יותר ללמוד. הממשלה הסבירה שזה כדי לאפשר לתלמיד אחר מהכפר להגיע ללמוד. עד שהניירת הייתה מוכנה, שרינה נשארה בבית במשך שמונה חודשים. הדרך היחידה לרכוש השכלה הייתה רק ביוזמה אישית של ביקור בספריה העירונית. בגולה, היהודים היו בקשר ביניהם, במיוחד בחגים כשביקרו בבתי כנסת. שרינה הייתה נפגשת במהלך היום עם חברות, שגם חיכו לעלייה לישראל, הן היו הולכות יחד לסרטים, הצגות וקונצרטים.

ב-3 במאי בשנת 1962 שרינה עלתה לארץ ישראל עם ההורים שלה. היא הייתה בגיל 15 וחצי, בלי חברים או משפחה נוספת. הם הגיעו בטיסה מרומניה דרך בריסל, שם שהו יום אחד. בעצירה זו היא הספיקה לראות את המרפסת שבה עמד הרצל והכריז על חוזה מדינת היהודים. כשהמטוס סוף סוף הגיע לישראל, לקחו אותם במוניות למושבה גדרה, שבה הם התמקמו.

כשהגיעה לבית בגדרה, היה לה מוזר שלא היו בכלל כבישים והיו הרבה פרדסים מסביב לבתים. הסוכנות היהודית נתנו למשפחה 10 לירות. תיקחו בחשבון, שנסיעה באוטובוס מגדרה לרחובות עלתה 25 אגורות, כמו גם מנת פלאפל. כדי ללמוד עברית, היו שולחים ילדים של עולים חדשים ללמוד בקיבוצים. שרינה לא יכלה ללכת, כיוון שהייתה צריכה לעזור בפרנסת המשפחה. כדי שהיא תלמד עברית, הגיעה הביתה מורה חיילת ולימדה אותה. אחרי כמה חודשים שרינה התחילה לעבוד במספרה ברחובות, ושם כבר למדה עברית טוב יותר ורכשה חברות חדשות.

הזוית האישית

ליטל וסבתא שרינה: נהנינו מאד לתעד את הסיפור במאגר המורשת.