מאגר סיפורי מורשת

הדמות שבחרתי לעשות עליה את הסיפור, היא סבתא שלי וסיפור העלייה של המשפחה שלה, מאלג'יריה  לישראל.

סבתא שלי נולדה בשנת 1948 באלג'יריה בעיר הבירה אלג'יר.

באלג'יר היו להם חיים מאוד טובים, בית גדול, בית ספר טוב, ובתי כנסת גדולים, והכול היה מאוד מפואר.

בשנת 1962, כבר היו חששות לחיי היהודים באלג'יר, בגלל היחס של המוסלמים כלפיהם,  והם אפילו לא הלכו לבית הספר כי שפחדו.

באמצע הלילה, כשהיא הייתה בת ארבע עשרה בלבד, אספו (נציגי הסוכנות), את המשפחה שלהם במפתיע, ולקחו אותם למטוס, בדרך לצרפת.

מכיוון שמיהרו, לא הספיקו לקחת איתם שום חפץ יקר, ולא למכור את הבית.

סבתא סיפרה שהיא  לא פחדה באלג'יר, כי הם היו קהילה גדולה ומוגנת, וכאשר נעשה מסוכן, הם עזבו לצרפת. היא הרגישה שמחה, ולא הצטערה על כך שהשאירה חברות מאחור, כי רצתה כבר לעלות לישראל.

בצרפת הם הגיעו למחנה מעבר בעיר מרסי, וכמה חודשים ולאחר מכן, הם הפליגו באניית פאר לארץ ישראל.

לסבתא יש שמונה אחים, חלקם עלו לישראל, חלקם העדיפו להישאר עם המשפחה שלהם בצרפת, וחלקם עלו כבר קודם. כשהגיעו לארץ, לנמל חיפה, האחות הגדולה של סבתא באה לקבל את פניהם. כולם התרגשו מאוד מהמפגש!

לאחר המפגש, לקחו אותם נציגים מטעם הסוכנות לשיכון, בעתלית. בדירה היה נוף יפה שמשקיף לים, אבל ההתחלה הייתה קשה. לא היה להם חיבור לגז וחשמל. גם בבית ספר היה מאוד קשה מאוד לסבתא להשתלב, שיבצו אותה לכיתה ח' והיא בכלל לא ידעה לדבר או לקרוא עברית.

סבתא רחל: "הקליטה בארץ לא הייתה קלה, מבחינת שפה, התאקלמות, ופרנסה. בגיל חמש עשרה נאלצתי לצאת לעבוד, ולעזור בפרנסת המשפחה."

בשנת  1968 היא פגשה את סבא קלוד, בנסיעה באוטובוס. גם הוא עלה לארץ מצרפת כחייל בודד. ובחודש מרץ 1969 הם התחתנו, והקימו בית בישראל. יש להם ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים ונכדות.

הזווית האישית

יאיר – למדתי שהמשפחה של סבתא הגיעו לעתלית, ואמא של סבתא נשארה בדירת השיכון עד יום מותה. בעקבות העבודה היו לי שיחות רבות עם סבתא והרגשתי שהקשר שלנו התחזק.