מאגר סיפורי מורשת

שמי נועם, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייה של סבתי, חנה במאגר המורשת של התכנית.

לפני העלייה לארץ, סבתא חנה גרה בעיירה על וואד סוף (או סוף בקצרה) הנמצאת קרוב לעיר הבירה אלג'יר בארץ אלג'יריה, בילדות הייתה הולכת לבית ספר ללמוד בזמן שהסבא שלה עבד. סבה היה צורף תכשיטים ואמה הייתה מבשלת לאנשים. הם היו חוגגים את חגי ישראל כהלכתם ובפורים הם היו מסתובבים בין הבתים ואומרים: "פורים שמח" בזמן שהמשפחות היו מביאות להן דמי פורים.

העלייה לארץ

אנשי הסוכנות היהודית בישראל היו מספרים לאנשים באלג'יריה על נפלאות ארץ ישראל וזה מה שגרם לסבתא שלי לרצות לעלות, אז הם מכרו את שטחיהם בשביל לקבל כסף שישאפשר להם לקנות מהסוכנות אישור עלייה.

כאשר הם קיבלו את האישור הסוכנות באה ולקחה אותם באוטובוסים מהעיירה על וואד סוף לכיוון העיר ביסקרה שבאלג'יריה שהייתה כבושה על ידי הצרפתים, ומשם הם נסעו לעיר הבירה אלג'יר לעצירה של כמה ימים, בימים אלו הם לנו בבית מלון.

מאלג'יר הם נסעו למרסיי ועצרו לעוד כמה ימים, רק שהפעם הם לא ישנו בבית מלון או אפילו בבית, אלא בצריפים תוך שהם ישנים על הרצפה וכמה משפחות הצטופפו לצריף אחד. האוכל היה מועט וניתן בתקציבים מסוימים כך שכל משפחה הייתה צריכה לבוא עם כרטיס ואם הם היו צריכים ללכת לשירותים הם היו צריכים ללכת החוצה לשירותים חיצוניים.

כאשר הם עזבו את מרסיי הם הפליגו באונייה מוזנחת כל כך עד שאפילו כלבים הקיאו בה, נסיעה זו ארכה 24 שעות.

הם עגנו בעיירה שסבתי אינה זוכרת את שמה ומשם הפליגו באוניית דקר לנמל חיפה. בזמן ששטו הם שרו שירים ורקדו מכיוון שהם זכו לעלות לארץ ישראל.

חייה של סבתא חנה במעברה

במעברה בישראל סבתי חייה בצריף פח בבית שמש עם מיטה מברזל ומזרון העשוי מקש, הם בישלו על פתילייה, אכלו על שולחן קטן וישבו על שרפרפים. המים והשירותים גם היו רחוקים.

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: היה לי מאוד מהנה ללמוד על סיפור עלייתה של סבתא שלי ואני מרגיש שזה חיזק את הקשר בינינו.