מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית מליחי ובמסגרת התכנית החלטתי לראיין את סבתי בינה שור.

סבתי, בינה, נולדה וגדלה בעיירה קטנה בשם "סורוקי " במולדובה (ברית המועצות לשעבר). זו עיירה שרוב תושביה היו יהודים. עד גיל 6 סבתי ידעה לדבר ביידיש בלבד. הצביון היהודי היה מאוד חשוב לסבתי ולמשפחתה. כל חייה בבית ילדותה, וגם אחרי שהתחתנה עם סבי , שמרה על המסורת היהודית והחיבור לדת. בברית המועצות לשעבר במשטר הקומוניסטי, דת באופן כללי,  ויהדות לא התקבלו בעין יפה.

החלום לקיים את העלייה, כמסורת היהודית, עליו גדלה בילדותה, תמיד ליווה אותה. לאורך החיים הלך ונהייה קשה יותר ויותר לממש אותו במדינה בה היא חיה. הדבר הורגש במיוחד כששני ילדיה (אימי ודוד שלי) גדלו והלכו לבית הספר. כינויי גנאי (כמו יהודון) ואנטישמיות הלכו והתעצמו. סבתי וסבי רצו שילדיהם יגדלו במקום שבו הם מרגישים נוח עם הזהות היהודית שלהם ועל כן החליטו לעלות לארץ ישראל. החלטה זו לא הייתה פשוטה כי סבתי וסבי עבדו במקומות שהם אהבו והיו מבוססים מבחינה כלכלית. המחשבה להתחיל הכל מאפס הייתה מלחיצה אך יחד אם זאת הייתה גם מרגשת כי היו סבורים שמדינת ישראל היא המקום בו יהודים צריכים לחיות.

סבתי עלתה בגיל 41, בשנת 1992. הראשון שעלה לישראל היה בנה הבכור (דוד שלי) וכשלושה חודשים אחר כך עלו סבתי ואימי, ולאחר מספר חודשים עלה גם סבי. הם התמקמו בעיר באר שבע וגרו בתקופה ראשונה עם בני משפחה עד שהצליחו לקנות בית, להתאקלם, ללמוד את השפה ולמצוא עבודה.

השנה הראשונה לא הייתה קלה לסבתי. מעבר לקשיי הקליטה שלה ושל הילדים, סבי יעקוב חלה וקיבל אירוע מוחי בהיותו בן 45. בעקבות האירוע הוא נותר משותק בכל הצד השמאלי של גופו. הקושי הגדול של סבתי היה גם להסתגל למדינה חדשה, גם לגדל את ילדיה ולדאוג להם וגם לדאוג לבעלה ולכלכלת הבית כשהיא המפרנסת היחידה ללא כל עזרה, כי בני המשפחה גרו רחוק. אלה היו שנים מאד קשות לדבריה.

היום סבתא מספרת שבשנים המאתגרות של העלייה לארץ היא התחזקה וגילתה בעצמה יכולות שלא הכירה. למרות הכל היא מספרת שהעלייה לארץ ישראל היא ההחלטה הכי טובה שעשתה בחייה. היא תמיד דואגת להזכיר לילדיה ולנו הנכדים כמה זה לא מובן מאליו להרגיש חופשי במקום בו אתה חי.

מבחינת סבתי כל מפגש משפחתי או לשבת סביב שולחן החג ולחגוג את החגים היהודים יחד עם ילדיה ונכדיה היה שווה את כל הדרך שעשתה.

הזוית האישית

.