מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור אודות אבי, אליעזר פרידריך, ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

בית ההורים

קוראים לסבא שלי אליעזר על שם סבא שלו (סבא של סבא שלי) בהונגרית מבטאים את השם אליעזר – מיקלוש. סבי אליעזר נולד בחודש פברואר 1947 בעיירה Nagykallo שנמצאת בצפון מזרח הונגריה. לאחר כשנה וחצי לאחר שסבי נולד הוא עלה עם הוריו לארץ ישראל. לכן לסבי אין שום זיכרון על הסביבה בה נולד.

סבא זוכר שהבית בו נולד היה מול כנסייה נוצרית אורתודוקסית. בבית בו נולד היה מרתף גדול ששם שמרו דברי מזון, פירות וירקות. (מכיוון שהמרתף מקום לח וקריר הוא היה "תחליף" למקרר אך לא באותה מידה). בעיירה לא הייתה שכונה יהודית ואו מקומות מפגש של יהודים. רוב היהודים שחיו בעיירה נספו בשואה והמעטים אשר שרדו בשואה עלו לארץ ישראל.

זיכרונות ילדות

חברי הילדות של סבי אליעזר היו משכונת בן ציון אשר נמצאת בצד הדרומי של העיר נתניה שבה הוא גם גר עם הוריו ואחותו יפה, אשר נולדה בשנת 1951 בבית החולים מרפא יצחק שבשכונת טוברוק שבעיר נתניה. משחקי הילדות של סבי וחבריו היו בעיקר משחקי כדורגל, תופסת, חמור ארוך (גם אני לא מכיר את זה, אם אתם שואלים את עצמכם), טיפוס על עצים, ומשחקי טרזן. את שעות הפנאי של סבי העביר בעיקר בקריאת ספרים, ללכת לים, לטייל עם הוריו בכיכר העיר נתניה ובגן המלך. בבית הספר היה חדר אוכל בו הגישו לתלמידים ארוחת צהרים עבור תשלום סמלי. האוכל ברובו היה מעשה ידיה של המורה לתזונה וכלכלת בית, בעזרת תלמידים בשיעורי תזונה למדו התלמידים ידע בסיסי בכלכלת בית ובישול. האוכל והשתייה הוגשו בכלים מפלסטיק שהדיפו ריח של כלור. המאכל האהוב על סבי בתקופת ילדותו היה פודינג. באותה תקופה לא היה מבחר גדול של ממתקים. היו מסטיקים בצבעים שונים, סוכריה על מקל בצורת תרנגול. ממתקים סבי אכל בסוף השבוע, רק ואם כאשר היה ילד טוב בסוף.

סבא מספר: "החברים שלי היו מהשכונה שבה גרנו, שכונת בן ציון ומבית הספר, החברים ברובם היו ממגוון התרבויות והשפות (קיבוץ גלויות), דתיים וחילונים. איתם שחקתי בשעות הפנאי במרחבי החול הגדולים שהיו בשכונה וסביבתה, בתופסת, כדורגל, חמור ארוך, קפיצה על חבל ועוד. בקיץ אהבנו ללכת לים ובחורף ללכת להרי גרינטל ולדיונות החול שבמערב השכונה. אהבתי הגדולה הייתה כמו של אמי – קריאת ספרים. מלבד המשחקים עם חברים ביליתי הרבה שעות בקריאת ספרים שאותם החלפתי בספריית בית רמז שבמרכז העיר."

כחצי שנה לאחר שגרו במחנה עולים בנתניה, סבא אליעזר והוריו עברו באביב 1950 לבית קטן שבחצר האחורית של משפחת נכטיגל בשדרות בנימין 87 בנתניה. הבית, שהיה במקור אורוות סוסים, נהפך לדירת חדר עם מטבח, שירותים ומקלחת. משפחת נכטיגל ראו בהם כבני משפחה וסייעו למשפחה רבות להתאקלם ולהתגבר על קשיי הקליטה והשפה. סבא מספר: "הבת חיה עזרה לי בלימוד השפה העברית ובצעדיי הראשונים בכיתה א'. לימים מרים בתה של חיה, הייתה המורה ומנהלת בית הספר "שמרית אור" של אריאל (הנכד המתעד) בקריית השרון בנתניה."

לימודים וחיי בית הספר

מכיתה א' עד כיתה ח' (משנת 1953 עד 1961) למד סבא בבית הספר ממלכתי דתי תחכמוני אשר נוסד בשנת 1947. באותן שנים, מספר הכיתות בבית הספר היה קטן מלהכיל את כל התלמידים ולכן החליטו במערכת החינוך לנקוט בשיטת "הכיתה החמה" ולפתוח משמרת שנייה של לימודים מהצהרים עד שעות הצהרים המאוחרות. תלמידי הבוקר קינאו בתלמידי הצהרים שקמו מאוחר כל בוקר.

הלימודים בבית הספר החלו כל בקר בתפילת שחרית. לאחר התפילה התחילה הכיתה ללמוד לפי תוכנית הלימודים. מאחר והתלמידים היו ממגוון רחב של תרבויות ושפות הקפידו המורים בבית הספר על לימוד השפה העברית, קריאה וכתיבה תמה. בתחילה כתבו בחצי מחברת ומי שהגיע להישגים היה רשאי לכתוב במחברת שלמה. שאר המקצועות היו: חשבון והנדסה, תורה, תנ"ך וגמרא, אנגלית, היסטוריה, חקלאות – עבודות בגינת הירק של ביה"ס, מלאכה, התעמלות, בטיחות בדרכים/משמרות בטיחות ועוד. המקצועות שאהב סבא במיוחד היו חשבון, עברית והתעמלות. את המקצועות האחרים אהב סבא פחות.

סבא מספר: "היחסים בין התלמידים למורים היו של יראת כבוד ומשמעת חזקה, למורים קראנו מורי או מורתי ולא בשמם הפרטי, כשהמורה נכנס/ה לכתה התלמידים ישבו שלובי ידיים מבלי להוציא הגה מהפה. עונשים של משמעת היו עמידה בפינה עם הפנים לקיר, הוצאת תלמיד מהכיתה לחדר המנהל, התייצבות אחד ההורים בבית הספר, היו עונשים כאלה שהיינו צריכים להעתיק מספר רב של פעמים פסוקים מהתנ"ך או משירים שלמדנו.

צוות המורים – עד עצם היום הזה אני זוכר בחיבה את המחנכים בבית הספר. את בלהה, המורה של כיתה א', ואת ברכה של כיתה ב'. הן היו מורות ואמהות אשר נתנו תשומת לב מיוחדת לכל אחד מהתלמידים המגוונים בכיתה. בכיתות היותר גבוהות הערצנו וגם חששנו מהמורה צבי לוי שהיה גם סגן המנהל. הוא הגיע לבית הספר כל בוקר מהקצה השני של העיר כשהוא רכוב על אופניים, תמיד בלבוש צנוע, מכנס וגרביים עד הברכיים כשכובע ברט או מצחייה לראשו. אהבנו את שעורי המלאכה עם המורה שיינרמן שהיה גם המורה לטעמי המקרא, אי אפשר לשכוח את המורה הצנומה לתזונה וכלכלת הבית מרגלית דובשני, אשר ניהלה גם את חדר האוכל של בית הספר שם הגישו ארוחת צהרים תמורת תשלום סמלי. האוכל ברובו היה מעשי ידיה של מרגלית בעזרת התלמידים בשעורי תזונה. האוכל והשתיה הוגשו בכלים מפלסטיק שהדיפו ריח של כלור. הכי הרבה אהבתי את הפודינג בסוף הארוחה.

אחות בית הספר – יש לי זכרונות רבים מהאחות טובה ישורון שהיתה תמיד לבושה במדים ירוקים עם צווארון לבן. הריח הנקי והמיוחד שבחדרה, בדיקות הכינים בראש בעזרת שתי מקלות (אוי לבושה למי שהאחות מצאה אצלו את הקטנים האלה), הזריקות והחיסונים השונים שקיבלנו, ניקיון הידיים, הציפורניים, המטפחת הנקייה והנעלים המצוחצחות שבדקה מדי פעם האחות בהפסקות עשר בכיתה. היה זה באחד מימי החורף הקרים מאוד כאשר ביקשה ממני האחות טובה להוריד את מכנסיי ואת מכנס הפיג'מה שלבשתי מתחת למכנס כהגנה מהקור ולהישקל. כל כך התביישתי שפרצתי בבכי וברחתי מחדר האחות הביתה. בבית הספר פעלה אגודת הבריאות בניהולה של האחות טובה. המטרה הייתה להפעיל את התלמידים חברי האגודה בשמירת הניקיון וההיגיינה של תלמידי בית הספר. החברים ענדו בגאווה את סמל האגודה שהיה בצורת מגן דוד אדום עם האותיות א.ב במרכזו.

תלבושת האחידה בבית הספר – במגמה למנוע הבדלי מעמדות בין התלמידים, היינו כולנו לבושים בתלבושת אחידה שאותה לבשנו בגאווה. חולצה בצבע תכלת עם כיס שאליו תפור סמל בית הספר ומכנסים כחולים.

מפגשי כיתה – מפגשי הכיתה, בנים ובנות יחד, נערכו  על פי רוב בכיכר העצמאות במוצאי שבת. כשאנו לבושים חגיגית נהגנו לעמוד במעגל כשבהיקפו הפנימי מדלג בריקוד אחד המשתתפים ואנו מלווים אותו/ה בשיר "בן לוקח בת ובת לוקחת בן, הרבי אמר שאסור להתחתן". תוך כדי הריקוד הבן היה מצביע על אחת הילדות וזו מצטרפת אליו לריקוד כשהם חבוקים לסיבוב אחד או שניים, הבן נכנס למעגל והבת בוחרת בן אחר לריקוד וחוזר חלילה.

הקופסא הכחולה – הנושא האחרון במסע הנוסטלגי של ביה"ס הוא הקופסא הכחולה לאיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל לפיתוח הארץ. הקופסא הייתה סמל הקשר בין האדם לארצו. בכל יום שישי הייתה הקופסא מונחת על מפה לבנה שהייתה פרושה על שולחן המורה, כל אחד מהתלמידים ניגש בתורו לשלשל גרוש אחד או שניים לחריץ שבקופסה. גם מהמעט גרושים שהיו מצויים בכיס דאגנו לתרום למאמץ הלאומי. אני מתגעגע לאותם ערכים שאפיינו את אותה תקופה ואינם קיימים עוד."

עלייה תקומה והתיישבות

למרות שהמלחמה הסתיימה, המשיכה עדיין האנטישמיות בהונגריה, לא מעט יהודים שהצליחו לשרוד נרצחו בידי אנטישמיים הונגריים, רבים מהם גורשו או נרצחו כשניסו לחזור לביתם. בחודש אוגוסט 1948, כשסבא אליעזר היה בן שנה וחצי, החליטו הוריו לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל. הם ארזו את מעט הציוד שהיה להם והלכו לארץ ישראל בלילה.

המסע לארץ ישראל ארך כשנה. הוא היה כרוך בתלאות, סכנות רבות ובאנשים אשר דרשו כסף רב להעביר את סבא והוריו את הגבול. סבא והוריו נעצרו לא פעם וישבו בבית סוהר כשניסו לחצות את הגבול ולברוח מבית הסוהר. לאחר מסע ארוך ומפרך הצליחו שלושתם להגיע לעיר וינה שבאוסטריה למחנה מעבר לעולים, שם הם התקבלו ונקלטו במשרד העלייה המרכזי אשר דאג לכל מחסורם והנפיק להם תעודת עלייה. כשמונה חודשים לאחר מכן העבירו אותם לנמל נאפולי שבאיטליה לקראת ההפלגה לארץ ישראל באונייה "קוממיות" שנראתה כקופסת קרטון עם הרבה מאוד אנשים.

מדינת ישראל הוקמה תוך כדי מלחמת העצמאות ומיד נאלצה לקלוט מאות אלפי עולים חדשים. הייתה זו ההגירה הגדולה לישראל המכונה "העלייה הגדולה". בתחילה הגיעו עולים ממחנות המעצר בקפריסין ולאחר מכן הגיעו העולים שהיו ערב הכרזת המדינה במחנות עקורים בשליטת בעלות הברית בשטחים הכבושים שבגרמניה ואוסטריה.

לאחר ארבעה ימי הפלגה, בערב 22 לספטמבר 1949 הגיעו סבא והוריו לנמל חיפה. כשסבא בזרועות אמו ואביו, נושא בידיו את מעט המטלטלים, הם ירדו מהאונייה לרציף ומשם הועברו עם שאר הנוסעים למחנה עולים בשם "שער עלייה" בכדי להתחיל את שלבי הקליטה הראשוניים בארץ. המחנה שימש את השלטונות לביצוע הליכים פורמליים הכרוכים בעלייה כגון: בדיקת מסמכים, ביקורת מכס, בדיקות רפואיות למצב בריאות כללית, בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי. לאחר שסיימו את תהליך הקליטה והמיון קיבלו העולים הפניה והסעה למחנה עולים באזורים שונים בארץ. בשלבי הקליטה ביקש אבא של סבא להגיע לנתניה ולהתאחד עם אחיו בצלאל ודודו מנחם מענדל פרידריך (אח של סבא שלו). את תקופת החגים הראשונה בארץ ספטמבר/אוקטובר 1949 עשו סבא והוריו אצל דוד בצלאל בדירתו שבשכונת בן ציון בנתניה.

תקופה של כחצי שנה שמונה חודשים גרו סבא והוריו במחנה עולים – "בית עולים" שבעין התכלת. כיום אזור בית חולים של קריית צאנז. הבית של העולים. שם חיו עד שנת 50, אז היה בינואר השלג הגדול בנתניה. תנאי המחיה בבית העולים היו קשים מנשוא. בימים הראשונים הם עם משפחה נוספת באוהל צבאי גדול הנקרא אוהל הודי. מאוחר יותר הם גרו בביתן עם גג מפח עם עוד עשרות אנשים בצפיפות רבה ובתנאי תברואה ירודים. השירותים והמקלחות היו מחוץ לאזור המגורים ושימשו מספר משפחות. השהיה במקום, שהייתה מיועדת לזמן קצר של ימים או שבועות, הלכה והתארכה. החורף הראשון בארץ, ינואר ופברואר 1950, היה גשום, מושלג וסוער במיוחד. אוהלים, ביתנים וצריפונים הוצפו וקרסו מהשלג הכבד והסבו נזקים כבדים, סבא והוריו נותרו ללא ציוד ובגדים מתאימים לחורף, מה שתרם רבות לפגיעה במצבם הבריאותי של חלק ניכר מהעולים. כעולים חדשים היו הם מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע בעיקר מקשיי שפה ומתחושת העליונות של הוותיקים על החדשים, מה שתרם בין השאר לשתיקה שגזרו על עצמם העולים שלא סיפרו את הקורות אותם בשואה. בתקופה זו הנהיגה הממשלה גם את מדיניות הצמצום והקיצוב שזכה לביטוי "תקופת הצנע" אשר נמשכה מ-1949 עד 1959. הרכישה של מוצרי מזון בסיסיים הוגבלו להקצבה קבועה תמורת נקודות שהוקצבו לכל אחד בפנקס תלושים אישי. המצב גרם לתזונה ירודה בקרב העולים מה שגרר להידרדרות במצבם הבריאותי. הקושי הנוסף היה בשיעורי האבטלה הגבוהים, היה קשה מאוד למצוא עבודה. בכדי לצמצם את ממדי האבטלה הועסקו העולים בעבודות יוזמות בשכר זעום אשר אפשר קיום בסיסי בלבד. הטראומה של השואה הותירה ברבים מהניצולים נפש מצולקת אשר השפיעה לא במעט גם על ילדיהם, ילדי הדור השני, אשר חוו מדי פעם התנהגות נוקשה מצד הוריהם, חשיפה לשיח תוקפני וחינוך לחשדנות. מרביתם החלו לשקם את חייהם מחדש ולתפקד היטב למרות ההתמודדות עם קשיי הקליטה, קשיים נפשיים, רגשי חרדה ודיכאונות. נוסף לכל זה היה קשר השתיקה אשר גזרו על עצמם ניצולי השואה. בהגיעם ארצה חדלו הניצולים מלספר את קורותיהם בזמן השואה, הם שמרו ונעלו את סיפורם עמוק בליבם.

זיכרונות שנות העשרים

סבא עבר את שנות העשרים בתקופה שהצטיינה בפריחה של תרבות פופולארית, מוזיקת פופ (פופולארית) ויצירה צעירה ומשוחררת יחד עם התפתחות הטכנולוגיה והתרחבות מערכת תקשורת ההמונים (טלוויזיה, רדיו ועיתונות). התקופה החלה עוד בשנות החמישים והתפתחה באמצע שנות השישים בארצות הברית והתפשטה ברחבי העולם. קבוצות צעירים מגודלי שיער שנקראו "ילדי הפרחים" או הִיפִּים דחתה את ערכי התקופה השמרנית ובחרה באידאולוגיה משוחררת של אהבה, שלום ושוויון בין בני האדם.

השירים והריקודים הפופולאריים ביותר בשנות השישים היו רבים. העיקריים שסבא אהב במיוחד היו: שיר מאוד ידוע של הזמר האהוב אלביס פרסלי "האם את בודדה הלילה" (Are You Lonesome Tonight? – Elvis Presley) , להקה מאוד ידועה באותה תקופה היו החיפושיות (Beatles) שאת השירים שלהם אהבו סבא וחבריו לשיר ואפילו ללכת בתספורות שלהם. אחד השירים הידועים של הלהקה- "אני רוצה לאחוז בידך" – החיפושיות (I Want To Hold Your Hand – The Beatles). ריקודי הסלואו לצלילי השירים הרומנטיים של פאול אנקה. ריקוד הטוויסט, צ'ה צ'ה, רוקנרול וסלואו לצלילי השירים של הזמר העיוור ריי צ'ארלס. הצלליות (באנגלית: The Shadows), בתחילה התפרסמה הלהקה כלהקת הליווי של הזמר הפופולרי קליף ריצ'רד, אך במחצית הראשונה של שנות השישים הייתה לאחת הלהקות הפופולריות ביותר בעולם המערבי. ריקוד הטויסט ששר הזמר צ'אבי צ'אקר (The Twist – Chubby Checker).

בתקופה זו נהגו חלק מבני הנוער לבלות בתנועות הנוער השונות וחלק אחר בילה במסיבות "סלוניות". כל בני הנוער נהגו לבלות בתחומי העיר נתניה (באותה תקופה למעט מהמשפחות היה אוטו פרטי). לטייל ברחוב הרצל ולשבת על הברזלים (מעקות ברזל שהפרידו בין המדרכה לכביש), ללכת לים, לראות משחקי כדורגל (אז היו שלוש קבוצות כדורגל בנתניה). אמצעי התחבורה שעמדו לרשותם היו בעיקר האופניים והליכה מרובה ברגל. לקו טלפון ומכשיר חיכו כמעט שבע שנים (בגלל שסבא היה בחיל האוויר ההורים שלו קיבלו טלפון כעבר שלוש שנים), הם כתבו הרבה מאוד מכתבים לחברים ומשפחה בארץ ובחו"ל.

את זמנו הפנוי נהג סבא לבלות יחד עם החברים במסיבות "סלוניות" שנערכו בעיקר בימי שישי בערב, כל פעם בבית אחר של אחד מהחברים. במסיבה נהגו לרקוד ריקודים סלוניים בזוגות לצלילי מוזיקת פופ בכל הסגנונות: סלואו, רוק, שירים של זמרים ולהקות כמו אלביס פרסלי, להקת הביטלס (החיפושיות), קליף ריצ'ארד ועוד רבים וטובים. סבא גם אהב לשמוע את מצעד הפזמונים ברדיו, לקרוא עיתונות על שחקני קולנוע, זמרים וטכנולוגיה חדשה. בקיץ בשבתות ללכת לים עם חברים ובערב לראות סרט מבתי הקולנוע בנתניה (קולנוע שרון, סטודיו, יגיל, אסתר). סבא אהב ללכת בתספורת עם בולגרית גדולה כמו אלביס פרסלי.

אהבה ומשפחה

הקשר בין בנים לבנות החל עוד בתקופת הנעורים, בעיקר בתנועת הנוער ובמסיבות ריקודים סלוניות. את החברות שלו הכיר סבא במסיבות סלוניות שנערכו כל פעם בבית אחר של אחד או אחת מהחברים בחבר'ה. החיזור אחר הבנות החל כשהבן היה מזמין את הבת לרקוד אתו לצלילי המוזיקה שעלו מהפטיפון. סבא מספר: "בריקוד הרומנטי במיוחד שנקרא באנגלית Slow הייתי מזמין בת שמוצאת חן בעיני והיינו רוקדים צמוד כשהאורות בחדר כבויים (כשרקדתי עם חברה שלי רקדנו מחובקים). המסיבות הסתיימו בדרך כלל בשעה 11 בלילה (לבנות לא הרשו להגיע מאוחר הביתה). לאחר המסיבה הייתי מלווה את הבת הביתה ומציע לה שניפגש למחרת יחד עם כל החבר'ה (בקיץ על חוף הים בנתניה, ובחורף נהגנו לטייל ברחוב הרצל עד הטיילת עד הצהרים) ובמוצ"ש נלך יחד לסרט. כמובן שאחרי הסרט הזמנתי אותה לגלידה וליוויתי את החברה לביתה רכובים על אופניים או ברגל. לפני הבית היינו עוצרים בפינה חשוכה מתחבקים ומתנשקים וקובעים לצאת יחד למסיבה בשבוע לאחר מכן (אז למעט מאוד אנשים היו טלפונים שניתן להתקשר אליהם). בתקופת החברות הבן והבת היו מחליפים ביניהם תמונות פספורט עם הקדשה. כמו למשל: 'לאליעזר מהחברה האוהבת ציפי'.

היו גם אהבות נכזבות שהסתיימו במשבר בין בני הזוג. ההורים היו מאוד שמרנים ולא הסכימו שלבת שלהם יהיה חבר, היו מקרים שהבת התחילה לצאת עם מישהו אחר. לא פעם האכזבות היו קשות ויכולת לספר רק לחבר קרוב ולא להורים שהיו מאוד שמרנים. הזוגיות בתקופת הצבא הייתה קשה יותר. היינו מגיעים פעם בשבועיים הביתה לשישי שבת, דבר ראשון היינו בודקים מי מהחברה הגיע לשבת ואם יש מסיבה אצל מישהו מהחבר'ה. את סבתא (לאה למשפחת מתתיהו) הכרתי בשכונת רמת חן שליד רמת גן בבית של חבר שעשה מסיבה לכבוד שחרורו מהצבא. סבתא, שהגיעה עם אוטו למסיבה, ניסתה להחנות אותו ללא הצלחה יתרה. על מנת להרשים אותה הצעתי לה להחנות במקומה בזמן שלא היה לי כלל רשיון נהיגה. לאחר מאמצים הצלחתי להחנות ולהכיר את סבתא מקרוב. כמובן שהזמנתי אותה במסיבה לרקוד ולצאת איתי למחרת. כך התחיל רומן הנישואים ביני לבין סבתא. היא מתל אביב ואני מנתניה. באותה תקופה שירתי בחיל האוויר בבסיס תל נוף. בחופשות הקצרות הייתי מגיע לביתה בטרמפים ותחבורה ציבורית וחוזר מאוחר בערב לבסיס. ההורים שלה לא הסכימו בשום פנים ואופן שאני אשן אצלם.

התחתנו ב- 15 לנובמבר 1971, כשמונה חודשים לאחר שהכרנו, אני בן 24 וסבתא בת 20. נולד לנו בן בשם אחיעד ובת בשם שלי. לאחיעד ולרעייתו אביבית יש שלושה ילדים: הילה, הדר ואריאל, הגרים בנתניה ושלי גרה בהוד השרון. חמישים ושתיים שנה אנו נשואים באושר עם משפחה אוהבת ומלוכדת."

מאלבום התמונות

זה הסוד שלי

סבא בחר להציג את הסודות של ההורים שלו, יעקב יוחנן פרידריך ולאה קלרה פרידריך למשפחת גרוסמן, מתקופת השואה. לכל אחד מההורים שלו (הם הסבתא רבתא והסבא רבא שלי – של אריאל) היו סודות אותם הם שמרו בליבם שנים רבות ולעת זקנה הם סיפרו לסבא ולאחותו את סודם.

הסוד של יעקב יוחנן פרידריך, אבא של סבא

בשביעי של פסח 1944 הוציאו ההונגרים והגרמנים את כל היהודים מביתם שבעיירה קאלעב שבצפון מזרח הונגריה ולקחו אותם למחנה ריכוז, שם ריכזו את כל היהודים מהסביבה ולקחו אותם ברכבות לאושוויץ ולמחנות עבודה. אבא של סבא ואביו נלקחו לעבודות כפייה במחנה עבודה. מספר סבא: "אבי לא הרבה לספר על התקופה בהונגריה בכלל ועל השואה בפרט, גם כשאחותי ואני רצינו להבין את משמעות פרוסת הלחם שהוא דוחף לכיסו מדי בוקר טרם צאתו לעבודה נענינו בשתיקה עם עצב בעיניים.

כשאחותי ואני בגרנו סיפר אבא ברגע של עצבות (כנראה שזה היה בערב ליל הסדר יום האזכרה של אביו – סבי): כשחזרנו הביתה ברגל לאחר המלחמה, אבא שלי היה מאוד תשוש והלכתי לחפש לו משהו לאכול ולשתות, מצאתי רק פרוסת לחם יבשה שאותה דחפתי אותה עמוק לכיסי. כשהגעתי לאב הוצאתי את הפרוסה מכיסי וניסתי להאכילו אך הוא סירב וכך אמר: בני היקר, לי זה כבר לא יעזור. תאכל אתה! ולאחר מכן הוא נפטר כשהוא נתמך בזרועותיי."

מוסיף סבא ומספר: "כעבור חמישים ושתיים שנה קרה לי את אשר קרה לאבי. בשבת קודש כז בחשוון תשנז פרשת חיי שרה – 1996 נפטר אבי בזרועותיי. אבי נפטר בביתו ואביו – סבי, נפטר בדרך לביתו."

הסודות של לאה-קלרה פרידריך למשפחת גרוסמן

אימא של סבא סיפרה: "כשהגרמנים נכנסו ב-1944 אחרי שבועיים, 15 למרץ, אבא שלי, אליעזר גרוסמן, קיבל מכתב: 'מתרומתך הרבה כקצין וכגיבור בעל עיטור גבורה בצבא האוסטרו הונגרי, נשמרים לך כל הזכויות של אזרח הונגרי ולכן, אינך צריך לענוד את הטלאי הצהוב וללכת עם כל היהודים'. אבא לא היה מוכן לקבל את זה, וכתב חזרה מכתב שהוא רוצה לעשות כמו כל היהודים, כל מיני חוקים נכנסו משך שלושה שבועות עד פסח, ויום אחרון של פסח, בצהריים קיבלנו בעיר שלנו, אז לא היו טלוויזיות, הייתה הודעה חדשה שצעקו ברחוב שיהודים – אסור להם לצאת מהבית, בערך באפריל. בערב נכנסו השוטרים ההונגרים לכל בית יהודי, ואמרו לנו לקחת מזוודה קטנה ובגדים. הם אספו אותנו לבית הכנסת. כל הלילה היינו שם בבית הכנסת בעיר בבסטרטס. בבוקר נכנס ראש העיר, ושוב אמר לאבא שלי שהוא קיבל הודעה שהוא לא חייב לעזוב את העיר בגלל הפרס שלו. שוב אבא סירב, הוא רצה לנסוע איפה שכל היהודים. מה שעשו ליהודים – לא רוצה לספר.

סבא ממשיך את הסיפור של אמו: "ימים ספורים לאחר יום הולדת השש עשרה של אמי, נלקחה המשפחה כולה ברכבת לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ החלו הגרמנים בסלקציה – ההפרדה בין בני המשפחות. בהינף יד ושוט הם חרצו גורלות לחיים או למוות. אלה שהיו כשרים לעבודה הועברו למחנה כאסירים, ואלו שנפסלו, אימהות עם ילדיהם, ילדים עד גיל 14, מבוגרים תשושי גוף וזקנים נלקחו מיד לתאי הגזים. אמי, אשר עברה את תהליך הסלקציה, הופרדה מהוריה, אחיה ואחיותיה והועברה למחנה כאסירה יחד עם קרובי משפחתה וחברות. את אביה פגשה אמי בנסיבות טרגיות, כשניסה להעביר לה פרוסת לחם מעבר לגדר ונורה למוות על ידי חייל גרמני. במחנה האסירים הייתה אמי בבלוק 10 ואביה בבלוק 11 הסמוך. את האימא, האחים והאחיות לא ראתה אמי שוב לעולם. תגובתה הייתה הלם ושתיקה מוחלטת, רק עיניה היפות דיברו; ההתרחשויות שחוותה אמי באושוויץ נצרבו בה כמחזה אימים וטראומה שליוו אותה לאורך כל חייה. לא הסבל העיק על אמי, אלא האובדן. אובדן של הוריה האהובים, אחיה, אחיותיה, סביה וסבותיה. כשהבינה שהיא היחידה שנותרה מכל בני משפחתה, חשה אשמה, אך גם אחריות לקום מהעפר ואפר ולהתחיל מחדש.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

אריאל: בזכות התהליך שעברתי עם סבא בתכנית הקשר הרב דורי, חקרתי לעומק על סיפור חייו המדהים של סבא אליעזר והצצה להתיישבות בארץ בקום המדינה.