מאגר סיפורי מורשת

שלום – שמי יוני רטנר מכיתה ז1, בית ספר פסגות בכרמיאל, והיום אני מספר על   סיפור העלייה של סבתא שלי אלה. ראשית, אספר על עצמי.  אני אוהב מאוד ספורט וכדורגל. אבל התחביב העיקרי שלי הוא ריקוד. אני רוקד ריקודים סלונים כבר מגיל ארבע, משתתף בתחרויות, והרבה פעמים זוכה במדליות זהב. השנה אני נוסע לחו"ל עם להקת הריקוד שלי.

סבתא שלי, סבתא אלה פיקס בת שבעים ומתגוררת בכרמיאל, אוהבת ומומחית בעיצוב בקבוקים, לסבא שלי (בעלה) קוראים לאוניד, והיא אוהבת לתפור דברים בזמן הפנוי, ואוהבת לצלם. היא  עלתה לפני כשלושים שנה מברה"מ וזהו סיפורה:

סיפור מן החיים של סבתא אלה

ההחלטה לעלות לארץ ישראל, לא היתה פשוטה לי כלל וכלל. נולדנו שם וחיינו שם במשך כל חיינו, הכל היה מוכר וידוע, חוקים, שפה, מה טוב ומה לא. בשנים האחרונות לפני העלייה התחילה החמרה במצב היחס ליהודים, בגלל הקבוצות הלאומניות במולדובה, ואפילו היו פוגרומים. למרות כל הקשיים לעזוב מולדת, נאלצנו לקבל החלטה לעלות לארץ ישראל. זה היה תהליך ארוך, שהיינו צריכים לקבל המון אישורים ואשרות כניסה.

ממש קרוב ליום שבו שהחלטנו שאנחנו עוזבים את ברית המועצות,  עזבנו את מקום עבודתנו וגם את כל הדירות שלנו בשביל לעלות ארצה, ולחיות בארץ שבה לא צריך לחיות בפחד, לגבי הזהות היהודית שלנו, נפרדנו מכל החברים, ולקחנו את כל הדברים שיכולנו לקחת איתנו.

הגענו לתחנת הרכבת בקישינב, מלווים בקרובי משפחה וחברים הכי קרובים שבאו להיפרד מאתנו. קנינו כרטיסים מבעוד מועד והיו לנו מקומות שמורים ברכבת. כאשר היינו צריכים לעלות לקרון, המקומות המוזמנים שלנו היו תפוסים, והאנשים שהיו שם העיפו אותנו מהקרון, נשארנו בחוץ ליד הרכבת, בלי בית בלי כלום ובלי אישור להישאר בברית המועצות. ככל הנראה, בגלל השחיתות, מכרו כרטיסים כפולים למקומות שלנו. באותו רגע ראינו אישה שריחמה עלינו ואמרה " לכו למנהל של הרכבת הזאת והוא יחליט מה לעשות אתכם" וכך נעשה. המשפחה שלי ואני עמדנו מסביב למנהל, כדי שלא יוכל ללכת לשום מקום, ולא ימשיך את הנסיעה של הרכבת בלעדינו, ואמרנו לו "עד שהוא לא יחליט איפה להושיב אותנו ברכבת אנחנו לא נזוז ונעזוב אותו".

הרכבת עוכבה שעתיים שלמות ,במקום כמה דקות בודדות לפי הזמנים, במהלך השעתיים האלה מצאו לנו רק ארבעה מקומות, לשבת בהם במקום שמונה שהיו מוזמנים, ואחת משמונת הנוסעים היתה בת שלוש. הצטופפנו בקרונות, והעברנו את הלילה על הרגליים, מסתובבים לאורך המסדרון, ושומרים על החפצים שלנו מפני גניבות.

אחרי המקרה הזה, הגענו לבוקרשט עם כל המזוודות ועם כולם, והעברנו לילה בבית מלון יחד עם כל העולים שנסעו איתנו מקישינב דרך רומניה.

הגענו לנמל התעופה, והתיישבנו במטוס שהמריא לישראל, נחתנו בבן גוריון, ואחרי תהליך הקליטה ישר הגענו לכרמיאל. לפני שעלינו חלק מהחברים שלנו הגיעו לישראל לפנינו, והם השכירו דירה למען המשפחה.

לאחר זמן קצר התחלנו ללכת לאולפן עולים, בשביל ללמוד את השפה, בנוסף מצאנו עבודה למשפחה, אני עבדתי במפעל "דלתא" בתור מבקרת איכות (בברה"מ הייתי מהנדסת טקסטיל), בעלי עבד בעירייה כמנקה רחובות (בברה"מ היה נגן כינור מקצועי) , אחותי עבדה כמורה לאנגלית בתיכון "מגדים" משנת 1992 עד היום, וכך התחלנו חיים חדשים בארץ.  הרגשתי שהיה קשה בהתחלה, וכשנתרגל יהיה בסדר, ויהיה לנו טוב. בזמן קצר הרגשתי בבית, וראיתי שגם אם נדבר בשפת הסימנים יבינו אותנו.

הזווית האישית

יוני: היה מאוד כיף ומעניין תודה לסבתא. אני אהבתי מאוד לעשות את עבודה זאת מהסיבות הבאות: אהבתי להכיר את סיפור המשפחה שעובר מדור לדור, אהבתי שאני מקבל סיפור דרמטי ומעניין מהמשפחה, התעניינתי בסיפור שסבתא סיפרה לי ואהבתי לשבת ולדבר פתוח עם סבתא שלי.