מאגר סיפורי מורשת

שמי רועי ליכטנשטיין אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי טניה שעלתה לישראל בשנת 1962 וסיפרה לי על חייה ברוסיה, על העלייה לישראל והחיים פה בארץ.

רקע

שמי טניה ליכטנשטיין, נולדתי בתאריך 20.7.1948, ברוסיה, אז ברית המועצות, בעיר מוסקבה, (בירת רוסיה). אני נקראתי על שמה של אמי שמה טובה, (יונה ביידיש), אשר נספתה בשואה.

ההורים שלי היו שבע ז"ל ואברהם ז"ל ריזבאום אשר נולדו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה הורי ואחותי הגדולה הצליחו לברוח מהנאצים למזרח פולין שהייתה תחת שלטון ברית המועצות, לאחר מכן הם הגיעו לאוזבקיסטן שהייתה תחת שלטון ברית המועצות שם אחותי השנייה נולדה. בסיום המלחמה הורי עברו לגור במוסקבה שם נולדתי שם גרנו עד 1959.

ילדותי

אני גדלתי במוסקבה בירתה של רוסיה באותה תקופה היתה בירתה של ברית המועצות. היתה לי ילדות  שמחה עם משפחה נפלאה ושכנים נהדרים. אהבתי לצייר ולשחק בחצר עם חברי. הייתי מאוד מקפידה על המנהגים היהודים, בפסח נהגנו לאכול מצות ולקיים את ליל הסדר, למרות שהייתי במדינה יחסית אנטישמית. בחג הפסח שחגגנו ברוסיה ההורים שלי היו חייבים ללכת למקום מסוים ומאוד מרוחק מביתי כדי להשיג מצות בזמן שזהו היה המקום בין היחידים שמכרו מצות באזור שהייתי גרה בו המצות היו מאוד יקרות והיה קושי רב להשיג אותן.

בגיל 10 עברתי עם משפחתי ללגניצה עיר הנמצאת בדרום מערב פולין שהייתה במשבר לאחר מלחמת העולם השנייה מההפצצות והיה צריך לשקם אותה, בעיר זו הייתה קהילה יהודית גדולה שבדיוק כמוני חזרה בחזרה מרוסיה לפולין.

פעם אחת כשהייתי בת 11 היה לי שיעור ביידיש והצטיינתי בו מאוד וקיבלתי ציונים מאוד טובים ביידיש, אך למרות גודלה של הקהילה היהודית בעיר העיר עדיין סבלה מאנטישמיות וכשהייתי עוברת ברחוב בדרך לבית ספרי או לכל מקום אחר, הייתי מקבלת מבטים כועסים ומאוכזבים ובפעמים אחדות  קיללו אותי כשעברתי ברחוב רק בגלל שאני יהודייה.

בגיל 10-14 הייתי ילדה מאוד מקובלת אהבתי מאוד לשחק בגינה עם חברי שיחקתי עם חברי המון משחקים כמו: תופסת, קפיצה בחבל, מחבואים ועוד. כשהייתי בת 11 הכרתי הרבה מאוד חברות וחברים חדשים והפכתי לאט לאט למאוד מקובלת ואהבו אותי מאוד ולא נתקלתי בשנאה מצד חברי לכיתה, זה היה עד 1962, כשהייתי בת 14 עלנו לישראל.

העלייה לארץ ישראל

אני ומשפחתי עזבנו את לגניצה והתגוררנו בוורשה זמן מה ולאחר מכן עזבנו את פולין, התחלתי במסע להגעת הספינה בה עליתי לארץ, אני יצאתי מפולין והגעתי לאוסטריה לאחר מכן הגעתי לאיטליה ושם התגוררתי כחודש בעיר נפולי ולאחר מכן, בגיל 14 החלטנו לעלות לארץ ישראל אני ומשפחתי הפלגנו בים מאיטליה לנמל חיפה, במשך כחמישה ימים בספינה ששמה "מולדת". ביום הראשון לאחר שעליתי לספינה, התחלתי להרגיש לא טוב. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהפלגתי בספינה, הרגשתי מוזר זו הייתה הרגשה שלא הרגשתי אף פעם לפני כן והיו גלים חזקים מאוד וסערה חזקה בחוץ. ביום שני אני ומשפחתי התחלנו להכיר את שאר המשפחות שעלו לספינה, הכרנו אנשים מאיטליה, מפולין, מארגנטינה, ממרוקו ומעוד המון מקומות, והם היו כמונו. הם היו עולים חדשים שרצו להגיע לישראל בדיוק כמו משפחתי הגרה בגלות והיינו יהודים וציונים וכמוהם היינו בין היחידים במדינתנו שהיו יהודים ותמכו בתנועה הציונית.

ביום השלישי האנשים בספינה רצו לעשות תחרות יופי של הילדות הצעירות בספינה. אני הייתי אחת מהילדות שהופיעו, ואני נבחרתי להיות מלכת היופי של הספינה, כפרס על הזכייה שלי קיבלתי ספר שאני לא זוכרת על מה הוא היה, אך מאוד התרגשתי כשקבילתי אותו. ביום הרביעי של השיט אני והאחיות שלי הסתובבנו בספינה וצפינו בים ומאוד נהנו מזה, הסתובבתי עם אחיותיי בגלל שאף אחד אחר חוץ מהן לא ידעו רוסית בספינה. דיברו שם רומנית בולגרית ועוד. ביום החמישי הגענו לארץ שהייתה שוממת מאוד, כמו ראשון לציון שהייתה רק חולות ובקושי היו בתים וחשמל. ולסיכום אני ומשפחתי שמחנו ובו-זמנית סבלנו, אך זה היה לטובה, כי מאוד שמחנו כי עלינו לארץ ישראל.

החיים במעברה

אני גרתי במעברת קפלן בכפר סבא, אני הייתי ממש קרובה ליהודה ושומרון שאז הייתה תחת שלטון ירדני, ובגלל העובדה שהירדנים שלטו שם הם היו מדי פעם מסתובבים בגבול עם השומרים שלהם ואני ומשפחתי אהבנו מאוד לצפות במשקפת בירדנים זו הייתה חוויה מאוד כפית.

המעברה הייתה נראית רע, מכיוון שרק אז בנו אותה. היה עובש על הקירות והקירות לא היו מספיק עבים. בחורף היה קפוא, הרוחות והגשמים פגעו מאוד במבנה, לא היו מים חמים ובגלל זה אמא שלי הייתה מכינה סיר רותח שאיתו היינו מתקלחים. בחוץ לא היה כלום, לא היו כבישים, לא היו דרכים מסודרות אחרות, לא היו בתים מסביב, היה רק שוק קטן עם שלוש חנויות קטנות. החנות שהכי זכרתי הייתה חנות העופות בשוק שמשם היינו קונים עוף ואוכלים אותו.

במעברה היו לי שתי חברות פולניות שדיברתי איתן והן היו חברותי היחידות. בגיל 14 וחצי אחרי שהגענו לכפר סבא. כשגרנו במעברה שלחו אותי לפנימיה כי מצבם הכלכלי של הוריי היה קשה והם ידעו שבפנימייה ידאגו לכל מחסורי. אני עדייו לא ידעתי עברית, וגרתי שם לבד, הייתי בודדה. אני זוכרת שקיבלתי כמה גרושים מהורי, כדי לשלם לנהג האוטובוס שיסיע אותי בחזרה למעברה כל שלושה שבועות. זו הייתה שנה קשה, כעבור שנה סוף סוף התחלתי להבין את השפה, אך היה לי קשה כי דיברנו רק פולנית או רוסית בבית, מצד שמי שמחתי מכיוון שכבר הבנתי עברית.

 סבתא טניה בצעירותה בירושלים

הזוית האישית

רועי:  שמחתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, הכרתי את סבתא שלי הרבה יותר טוב. הכרתי עוד הרבה סיפורים שלא ידעתי עליהם כלל ומאז ששמעתי אותם, אני כל הזמן מתעניין בהם עוד ועוד כמו למשל סיפור העלייה באונייה ועל חיים בארץ אחרת ועוד הרבה נושאים שמעניינים אותי. אני מאוד מאוד מודה לסבתא שלי שהתפנתה והקדישה לי מזמנה, אני מרגיש שנקשרתי אליה הרבה יותר. אני מאחל לה שתחייה חיים ארוכים ושתמשיך לספר לי עוד ועוד סיפורים.