מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי, ארין ולדימיר. אני נולדתי בתאריך 27.10.1954 בעיירה קטנה בשם בברוייסק, שנמצאת בבילורוס של היום, אז ברית המועצות.

נולדתי להוריי, סוניה לבית קראבצ'קי, ילידת 1933, רואת חשבון ולאוניד ארין, יליד שנת 1930, מהנדס תעופה.

הוריי התגרשו כשהייתי בן שנה. אבי עזב לקייב, בירת אוקראינה ואמי נסעה לאלמה-אתא, בירת קזחסטאן. אני נשארתי אצל סבתי וסבי מצד אמי, שגידלו אותי עד גיל 12. אמי נישאה שוב, נולד לה עוד בן. היא הייתה באה לבקר אותי עם משפחתה החדשה לעתים רחוקות. הקשר ביני לבין אבי נותק ביוזמת סבתי, שלא אפשרה לנו להיפגש, כשהוא הגיע לבקר.

סבא עם אמו בילדותו

עיירה בברוייסק הייתה עיירה יהודית טיפוסית, לפני מלחמת העולם השנייה 90% מתושבי המקום היו יהודים, אך גם אחרי המלחמה, רוב התושבים, סביב 65-70% היו יהודים. סבי וסבתי דיברו ביניהם רק ביידיש, אותי הם לא לימדו את השפה, אך הבנתי הכל. הם נהגו לציין את כל חגי ישראל, צמו ביום כיפור, הייתה לנו מצה בפסח.

אני הייתי ילד שובב מאוד, לא אהבתי ללמוד, אלא לבלות בחוץ עם חבריי, לשחק כדורגל, תופסת, מחבואים. לא עשיתי חיים קלים לסבי וסבתי. כשהייתי בן 12, לסבתי כבר היה קשה לטפל בי והיא ביקשה מאמי לקחת אותי אליה, כך, בגיל 12 עברתי לגור בעיר אלמה-אתא עם אמי, בעלה החדש ואחי שלא ממש הכרתי עד כה.

חיי החדשים היו בסך הכל לא רעים, הסתדרתי עם אבי החורג ועזרתי לגדל את אחיי, שהיו קטנים ממני משמעותית (הייתי בין 9 כשנולד האח הראשון ובן 16 כשנולד השני).

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי במשך שנתיים רחוק מאוד מהבית. באותה תקופה גם חידשתי קשר עם אבי, שנמשך לאורך כל חייו וכלל שיחות טלפוניות, ביקורים הדדיים. אבי אפילו הגיע אליי פעמיים לישראל. לצערי, הוא נפטר בשנת 2005.

לאחר סיום השירות הצבאי, חזרתי לאלמה-אתא, התחלתי ללמוד באוניברסיטה וקיבלתי תואר בכלכלה. הכרתי את אישתי, אנה, התחתנו בשנת 1981 ובתי היחידה, אלה, נולדה.

סבא וסבתא ביום חתונתם

במהלך השנים עבדתי בחברות ממשלתיות ופרטיות רבות, עד ששימשתי בתפקידי סמנכ"ל ומנכ"ל בשנים האחרונות לפני העלייה. כשהתחילה העלייה הגדולה של שנות ה-90 וכל משפחתה של אישתי עלתה ארצה, גם היא רצתה ישר לנסוע אחריהם.

אני די חששתי בהתחלה, כי הבנתי, שלא נוכל להישאר במעמד, בו אנו היינו בקזחסטאן ושנצטרך להתחיל הכל מאפס, אך בסופו של דבר, בשנת 1996 עלינו ארצה והגענו לעיר לוד, שם גרו אמה ואחותה של אשתי. בזמן העלייה הייתי בן 42.

סבא שלי לפניי העלייה לארץ

בהתחלה הלכתי לאולפן ללמוד עברית, אך במהרה הבנתי, שאני לא מצליח לקלוט את השפה ופשוט עזבתי את האולפן. מהר מאוד התחלתי לעבוד, כדי לפרנס את המשפחה. כמובן, שהעבודה הייתה עבודת כפיים קשה: עבדתי בניקיון מפעל, עובד כללי בנמל תעופה ובשנים האחרונות לפני הפנסיה עבדתי בתור שומר בסופר.

המעבר מתפקידי מנכ"ל וניהול של מאות אנשים לעולה חדש, שמנקה מפעלים, היה לי קשה מאוד ולא פעם חשתי מאוכזב ומושפל. עם השנים הצלחתי להתחבר יותר לחיים בארץ, להשתלב יותר. יחד עם אשתי רכשנו דירה ואוטו. בתי סיימה תואר שני בסיעוד באוניברסיטת תל-אביב ועובדת כיום בתפקיד ניהולי בכיר בשירותי בריאות בכללית.

סבא בחתונה של הוריי

אמי ושני אחיי עם משפחתם עלו ארצה לפני 15 שנים והייתי שם בשביל לעזור להם ולכוון אותם לקליטה טובה ומהירה יותר בארץ.

היום אני בן 69, יצאתי לפנסיה ונהנה מהחיים, מבלה עם משפחתי ונוסע לטיולים בחו"ל.

הזוית האישית

סבא ולדימיר: אני מאוד שמח לעשות עם הנכדה שלי את התוכנית קשר רב דורי, כי זה נותן לי הזדמנות לבלות עם הנכדה שלי יותר זמן וסוף סוף לספר לה דברים על חייו, שהיא עדיין לא יודעת. אני מאחל לה הרבה בריאות, אושר והצלחה.

אלינור: היה לי מאוד מעניין לעשות את העבודה עם סבא שלי. אנחנו גם התחברנו יותר וגם למדתי עליו הרבה דברים חדשים, במיוחד על הקשיים שהוא חווה בעלייתו לארץ.