מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי אטלמיהו (טלי), פירוש השם ראיתי עולם. יש לי שלושה שמות:

1. אטלמיהו – אבא שלי נתן לי את השם מכיוון שאבא שלי ראה הרבה דברים לפני שנולדתי. הוריי איבדו שלושה ילדים (נפטרו) וכשנולדתי הייתה שמחה במשפחה. פירוש השם שלי – ראיתי עולם, חיים.

2. השם השני שלי הוא "מסה": זה השם שאמי נתנה לי. פירוש השם מסה זה בעצם ארוחת צהרים, בזמן שאימא שלה אכלה צהרים אימא שלי נולדה.

3. טלי – השם שקיבלתי בארץ כעולה חדשה. המחנכת שלי לא הצליחה להגות את שמי והיא קיצרה לי את השם מאטלמיהו לטלי.

נולדתי באדיס אבבה אתיופיה, גדלתי בסביבה מעורבת של חצי יהודים וחצי נוצרים. לרוב היו נוצרים, אסור היה לנו להגיד שאנחנו יהודים, מאוד פחדנו מהזהות שלנו. הבית שבו גדלתי היה בית גדול, אמי לא כל כך זוכרת כמה חדרים היו להם, אבל בחדר האחורי הייתה להם יחידת דיור שהם היו משכירים לאנשים. הוריי בישלו בבית, התקלחו בבית וכיבסו בחוץ. בהתחלה ההורים שלי גרו בשכונה של נוצרים, יותר מאוחר הם עברו לגור בשכונה של יהודים. המפגשים היה לרוב בבית הכנסת או בבית.

לפניי נפטרו ארבעה אחים. הגדול נפטר כמה חודשים אחרי שהוא נולד. לאחר שנתיים אמי נכנסה להריון עם תאומות. אחרי שסבתא ילדה את התאומות, אחת נפטרה במהלך הלידה ואילו השנייה לאחר מספר ימים. ואז אני נולדתי ואחריי אני זוכרת רק את אחותי הקטנה ממני בארבע שנים והיא גם נפטרה עקב מחלה בגיל 3. כשהיא נפטרה, היו שמחה ועצב יחד, כי באותו הזמן אמי ילדה עוד אחות קטנה. בנוסף, בבית של אימא שלי הייתהה להם פרה. באותו יום הפרה גם היא המליטה תאומות, לכן היו בבית גם שמחה וגם עצב יחד. שמותיהן של אחיותי שנותרו בחיים: אלמז והיוט (יעל)

בילדותי באדיס אבבה שיחקנו בחוץ עם חברים אחים דודים. היה ים במרחק הליכה. היה בית כנסת בקרבת מקום אבל לא היו הולכים אליו על מנת שלא יזהו שאנחנו יהודים, כי היו מאוד מפחדים מהנוצרים שלא יהרגו אותנו. המאכלים שהיינו אוכלים לרוב היה אינג'רה, דבו – שזה הלחם המסורתי. בשבתות ההורים היו אוכלים עם כל המשפחה ביחד דבו פטפט עם ירקות ואשל, קוראים לזה אגוט (פטפט של שבת). את רב הדברים קנינו בשוק והיו גם דברים שקנינו בחנויות. באדיס אבבה ביקרתי בגן הילדים שהיה באיזור שלי ולמדתי עד כיתה ב', למדנו קצת עברית, אבל בעיקר למדנו בבית הספר אמהרית, אנגלית וחשבון, שיחקנו במשחקי כדור, גולות, לא היו הרבה משחקים.

העלייה שלנו לישראל הייתה בהפתעה, לא היינו מוכנים. אני זוכרת שהגיעו וזירזו אותנו שיש מטוס לארץ ישראל וחייבים לנסוע מהר כדי לא לפספס את המטוס. נסענו בערב, אבא שלי היה בעבודה, חיפשו אותו ולא מצאו אותו, אימא שלי שילמה כסף לאדם שיחפש אותו אבל לא מצא אותו, וכך עלינו לארץ ישראל בלי אבא שלי! אבא שלי עלה רק שנה אחרינו. בארץ הגענו לטבריה וגרנו שנה במלון רסיטל שקלט עולים. היו שם מתווכים ומגשרים שעזרו לנו להיקלט בארץ, אני זוכרת שכל יום היינו הולכים למשרדי המלון לברר על אבא שלנו ובמשך שנה היה מסע חיפושים אחריו עד שנמצא ועלה גם הוא לארץ. מטבריה עברנו ליד ראש העין באתר קראוונים, שם גרנו חמש שנים ולמדתי בראש העין, אני זוכרת לאחר שנה באולפן שילבו אותנו בבית ספר רגיל והיו תלמידים שהמורה שאלה מי רוצה שאני אשב לידן, והרבה מהתלמידות הצביעו שהן רוצות אותי. הן גם עזרו לי המון וכך גם כל הצוות בבית הספר, כך שאני לא זוכרת שהיו לנו קשיים כעולים חדשים, להיפך – קיבלנו הרבה סיוע ועזרה והכל בסבר פנים יפות. בשנת 1996 עברנו לנתניה, כי פה הייתה כל משפחתה של אמי ורצינו להיות קרובים אליהם. עד היום אני גרה בנתניה, התחתנתי ונולדו לי פה ילדים, אחת מהן היא ליעד בתי שערכה את הריאיון הזה.

הזוית האישית

ליעד המתעדת: דרך עיניה של אמי שמעתי את סיפור העלייה המרגש של כל משפחתי, לסבתי היה קשה לדבר על התקופה ההיא ואמי סיפרה את הסיפור שלה.