מאגר סיפורי מורשת

לסבי קוראים בנימין ויאטרק או בקיצור – בני. קראו לו ככה כי אז זה היה שם מאוד מקובל בקהילה היהודית בצ'ילה.

הוא נולד בעיר סנטיאגו בצ'ילה שבדרום אמריקה בשנת 1958. הם גרו בשכונה נוצרית ולא יהודית אבל בחגים נפגשו היהודים בחגים בבית הכנסת. הוא היה גר בבית בן שלוש קומות, חדרו היה בקומה שנייה. הייתה חצר גדולה, הבית היה עם חמישה חדרים, הם נהגו לשחק בחצר הגדולה, הם היו רחוקים מן הים והיה בית כנסת יחסית רחוק מהבית. הבית כלל אימא ששמה חוה ואבא ששמו שאול, ואח קטן לאחיו: אסתר, חוסה וקרלוס. הוא האחרון שנולד- בן הזקונים של המשפחה. היה להם עוד אח שנפטר כשנולד (כעבור זמן קצר מיום לידתו). אמו הייתה דומיננטית ואביו שקט ורגוע, מקור פרנסתם הייתה חנות הרהיטים שהייתה בבעלותם.

הם נהגו לקנות במכולת ובשוק. "היה לנו שוק במרחק רחוב אחד מהבית. קנינו ביום שלישי ושבת (אצלם זה יום שישי). קנינו ירקות, בשר ועוד מוצרים של יום יום. בשאר הימים היינו קונים במכולת השכונתית". בימי חול ובשבתות נהגו לאכול את האוכל שמאפיין את צ'ילה כגון: הרבה בשר, אמפנדס (בורקס גדול שבפנים יש בשר ותוספות), אומיטס (תבשיל מתירס), פסטל דה צ'וקלו (פשטידה של תירס). המאכלים האהובים עליהם היו דברים מתוקים ותבשילים של בית.

בילדותו, השתתף בתנועת הנוער הציוני אשר הייתה בקרב ביתו והיו להם כל מיני פעילויות, משחקים והם למדו מעט מורשת על מדינת ישראל. הוא נהג לשחק עם חבריו מבית הספר ותנועת הנוער הציוני. עם חבריו שיחק בחמש אבנים, פורפרה וכדורגל. בנוסף היה הולך עם אחיו למשחקי כדורגל באיצטדיון. שם בית הספר בו למד בצ'ילה היה "עולאה". המקצועות שנלמדו היו מקצועות שעד היום גם אני בעצמי לומד: גאוגרפיה, אזרחות, מתמטיקה, אנגלית, יצירה, היסטוריה וספורט. המערכת הייתה מאוד נוקשה, הייתה משמעת מאוד גבוהה. מי שלא היה מקשיב או מתחצף היה נענש בעונשים הבאים: מכות עם סרגל באצבעות הידיים, היו מרימים עם מחק את השיער ליד האוזן (איפה שהפאות), לעמוד מול הקיר בפינה. גם כמו ברוב בתי הספר היה תלבושת אחידה אשר התלמידים היו מחויבים ללבוש שכללה מכנסיים אפורות, חולצה לבנה, עניבה כחולה וג'קט עם סמל בית הספר וכיס שמאלי.

בבית הספר אהב סבא במיוחד את מקצוע הגאוגרפיה ולא אהב את כל השאר. את המחנכת הוא זוכר במיוחד כמורה צעירה ומרתיעה. הוא עלה לארץ בשנת 1970 בגיל 12 יחד עם הוריו חוה ושאול. הסיבה לעלייה הייתה שבצ'ילה לא היה כל כך טוב עבור היהודים וכבר היו לו שני אחים בארץ. לארץ ישראל הם הגיעו כעבור חודש ימים באוניה שהפליגה מנמל ואלפראיסו שבצ'ילה. ההפלגה נמשכה כ-30 ימים. הם עברו הרבה מדינות ומאוד נהנו, "זה טיול שלא שוכחים לעולם".

הם הגיעו למרכז קליטה שבלוד ולאחר חצי שנה עברו לפתח תקווה. שם סבי המשיך את כיתה ו עד כיתה ח בבית ספר נווה עוז. סבי למד את השפה העברית במהלך לימודיו בבית הספר, למרות הקושי ללמוד שפה חדשה כשאר מגיעים למקום חדש. כיום הוא מדבר שוטף בנוסף לשפת האם שלו – הספרדית – שאותה הוא לא שכח. סבי התגייס לצבא כאשר היה בן 17.5 שנה.

סבי בנעוריו

הזוית האישית

סבא בני: איתי פנה אליי בנוגע לעבודה אשר היה לו לעשות ומיד נעתרתי לבקשתו ועזרתי לו באמצעות סיפור של סיפור חיי לפרטי פרטים וההתעמקות בעברי, שאת חלקו הגדול הכולל את ילדותי השארתי בצ'ילה. מאוד נהניתי לעבוד עם איתי על עבודה זו ולחוות ולהיזכר בדברים שנשכחו. עם זאת, ביליתי זמן איכות איתו, מה שבדרך כלל לא יוצא לנו לעשות כתוצאה משגרת החיים שלנו ומרחקי המגורים. העבודה הזאת נתנה לנו את ההזדמנות לקרב את הקשר בינינו ולאיתי לדעת הרבה יותר על עברי ועל עבר צ'ילה ומנהגיו. אני מאחל לו שירחיב את ידע עולמו בכל יום מחדש ושיזכה לבריאות והצלחה בלימודים.

הנכד איתי: כמו בכל שנה, נדרש מתלמידי כיתה ז' לבצע את עבודת השורשים השנתית אשר התבצעה ומתבצעת בכיתה זו. השנה, השתנה המנהג הקבוע והוחלט לתת לנו להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. היתרון בעבודה במסגרת התכנית היה שהיה לי ולסבי את ההזדמנות לשבת ביחד ולדבר על עברו בצ'ילה ובתחילת דרכו בארץ, ובכך להרחיב את הידע עליו. חוויתי איתו זמן איכות ונהניתי לשמוע את סיפוריו ומנהגיו מצ'ילה, ועל תחילת דרכו בארץ, על ההתמודדות עם הקשיים שיש בארץ לעולים חדשים, בעיקר עם השפה העברית וההתרגלות לשפה חדשה. אני מאחל לסבי שיזכה לבריאות, עושר, חיים ארוכים ושיזכה להפיץ את סיפורו המעניין בקרב משפחתנו.