מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מנואלה אטיאס. נולדתי ברומנייה, בתאריך15.12.1949.

כיום אני מתגוררת בלהבים, יישוב בדרום שקרוב לעיר באר שבע, ואני הולכת לספר לכם את סיפור העלייה שלי לארץ:

עליתי מרומניה בשנת 1965,כשהייתי בת שש עשרה וחצי. עליתי יחד עם הוריי סבי וסבתי. בתחילה עלינו על טיסה לעיר נאפולי שבאיטליה, מאוד אהבתי את העיר. בנאפולי התעכבנו כחודש, עד הגעת האוניה שאתה המשכנו לארץ. החוויה הייתה לי מטלטלת, מכיוון שלעבור ממדינה קומוניסטית (כלומר משטר לא דמוקרטי), שהמשטר מחליט, ואין שום זכות של בחירה, למדינה מערבית שיש לאנשים זכויות והאנשים חופשיים.

באוניה עלינו לארץ יחד עם המון יהודים מרומניה, ועם המון עולים חדשים מכל מיני מדינות בעולם. לארץ הגענו בלילה של ה- 04.08.1965. הגענו לנמל חיפה, לאחר שיצאנו מנאפולי חודש קודם בערך.

מנמל חיפה המשכנו אל אשדוד, ואת הלילה העברנו  על הרצפה במשרדים של הסוכנות. למחרת בבוקר, עברנו לגור אצל חברים של ההורים שלי לתקופה קצרה, עד שהסוכנות סיפקה לנו דירה. היה לנו את כל מה שהיינו צריכים והיינו מאושרים.

את השפה עברית למדתי בנחישות לא בקלות. ישבתי לילות עם מילון ותרגמתי מילה, מילה. התעקשתי ללמוד עברית, זה היה לי חשוב מאוד לדבר עברית, ולדעת לכתוב ולקרוא בעברית. אבל בעיקר היה לי חשוב שלא יזהו אותי כדוברת רומנית. ובגלל שזה היה לי כל כך חשוב, והייתי כל כך נחושה, כיום אפילו מבטא אין לי.

היו לי חיים טובים מאוד ברומניה, הייתי בת יחידה. ברומניה גרנו באותו בית גדול יחד עם סבא וסבתא שלי, ואפילו הייתה לנו אופר שהייתה גרה בעליית הגג, והיא נהגה לעשות את מטלות הבית, היא בעצם גידלה אותי.

אבל לא היה חופש, היה פחד. היה פחד מהמשטרה החשאית . חוץ מהמשטר ברומניה היו לי חיים מאוד טובים, היה הרבה תרבות (תיאטרון, אופרה, קונצרטים), היו לי גם חיים חברתיים נהדרים, היינו עושים מסיבות, נפגשים בבתים, והיה נחמד מאוד.

למרות שהיו לי חיים נהדרים ברומניה, בתור נערה וילדה העדפתי את החיים שיצרנו לנו בישראל, מכיוון שהיה חופש ולא הייתי צריכה לחיות בפחד מהמשטר. אני תמיד הרגשתי חלק בארץ, אף פעם לא הרגשתי דחויה. באתי ממדינה אחרת, ששם היהודים היו קצת דחויים, אבל גם שם היהודים מצאו אחד את השני, והייתה לנו חבורה של ילדים יהודים. גם שם מצאתי דרך כדי לגרום לעצמי להרגיש חלק.

ובארץ, גרמתי לעצמי להרגיש חלק, כי רציתי להיות חלק. ועשיתי כל מאמץ שיכולתי כדי להיות חלק. והצלחתי

הזווית האישית

גוני הנכדה: לדעתי טוב  מאוד שנתנו לנו את העבודה הזאת, מכיוון שהיא נתנה לי הזדמנות לשמוע את הסיפור של סבתא שלי, שבלי העבודה כנראה לא הייתי שומעת.