מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים נולדה בשנת 1940 בתעז שבתימן, לאבא רצון ואמא ורד העלייה לארץ הייתה קשה כי הערבים לא רצו שנעלה לארץ כי רצו שהיהודים יעשו להם עבודה.

סבתי מרים אריה מספרת:

הערביים המקומיים היו מאוד טובים והיה לנו חופש דיבור איתם, אך לפני שברחנו מתימן, הנאצים היו כבר בדרך לתימן. הגענו למחנה חאשד עלייה ושם חיכינו כמה חודשים אם מנות אוכל זהירות. עלינו למטוס ולקחו לנו את התכשיטים אבל הצלחנו לעלות לארץ ושרדנו.

הייתה לנו שמחה גדולה לעלות לארץ. בשנת 1950 היה חורף קשה בארץ וירד שלג כבד, היינו בלי נעליים ובגדים מלוכלכים ודקים. בתימן  לבנות לא היה בית ספר, אך כשהגענו לארץ היה בית ספר גם לבנות. גרנו באוהלים ושרדנו למרות שהיה גשם, בוץ ושלג. אמרנו העיקר אנחנו בארץ ישראל.

תמונה משפחתית

לאט לאט  התרגלנו לחוקי הארץ במדינת ישראל. עבדתי בבציר ענבים, איסוף כותנה והיינו אורזים תפוזים לפי גדלים. למדתי עד כיתה ח' ואבא שלי לא הסכים שאמשיך ללמוד למרות שלמדתי בבוקר ועבדתי בשעות אחר הצהריים. התחתנתי בגיל 20.

בתימן ארץ מוסלמית לכל דבר, אהבו אותנו ושנאו אותנו. אנחנו הילדים לא  הבנו מה קורה. אזור המגורים של היהודים היה נפרד, הערבים גרו באזור אחר אך היו קשרי עניין ומסחר. הם סחרו אחד עם השני. בשנת 1988 הגיע מסר שצריך לעזוב את תימן ולעזוב את כל הרכוש, זה אומר מגורים, אדמות  וחנויות. הערבים שמעו זאת והשתלטו על כל הרכוש שלנו. בשקט בשקט אספנו מה שאפשר היה לקחת ובכסף שהיה להורינו הם שילמו לנהג הערבי שייקח אותנו ויבריח אותנו. הנהג הערבי ניצל זאת וסחט אותם עד שהצלחנו להגיע למחנה חאשד. שם היו  נציגים מישראל שקיבלו אותנו נתנו לנו מים ואוכל. חיכינו עד שיגיע המטוס ואז לקחו  מאיתנו את מעט הדברים שהבאנו. זה היה במרמה אמרו לנו כדי שלא יהיה כובד על המטוס.

בישראל

כשהגענו לארץ, ירדנו וכולם ירדו ברכו ונישקו את האדמה ובכו בכי גדול. לקחו אותנו לעין שמר לאוהלים וחודש ינואר היינו רעבים וצמאים. הכניסו אותנו לחדר שנקרא חדר אוכל, הביאו לנו לחם וריבה וחשבנו שזה פלפל חריף וצחקנו איך בארץ הקודש הפלפל מתוק.

גרנו במעברה באוהלים והיה שם גם בית ספר. הלכנו ללמוד לכתוב ולקרוא. בשנת 1956 עברנו לאליכין וקיבלנו דירה קטנה. אני הבת הבכורה ויש לי 3 אחיות. אבא שלי עבד בסלילת הכבישים, כי לא היו כבישים ולא היו מדרכות. אבא שלי היה חוזר מהעבודה עייף ולא היה לא כוח לדבר איתנו ולהיות איתנו והכל נפל על אמא שלי. אבא שלי התאכזב  מאוד מהעלייה לארץ. כי בתימן הוא היה הנהל, הבוס. ופה בארץ הוא הפך לפועל דחק.

כך המשכנו את חיינו בתסכול ובין בהירות. אמא הייתה עקרת בית ולא יכלה לעבוד. אז אבא אמר לי: "אמא לא יכולה לעבוד ואת תעזרי בפרנה". לא הייתה לי ברירה, כך יצאתי לעבוד. למזלי בכל מקום בו עבדתי העריכו אותי מאחר והייתי מאוד חרוצה. והעריכו את הזריזות שלי. כאשר התחתנתי בשנת השישים, על אף התנגדותו של אבי, ורציתי מאוד להתקדם. כך המשכתי בין כל הזמן הייתי בין עבודה לעבודה, כך הייתי בין תסכול לייאוש, אך לאט לאט הסתדרנו. נולדו לי ארבע ילדים והיה לי קשה מאוד לגדל אותם. כבתי הרביעית במספר הייתה בת שנתיים בלבד, בעלי נפטר, נאלצתי לגדל ארבעה ילדים לבדי, עשיתי מאמץ אדיר וגידלתי אותם לבד.

בני הראשון, בגלל המוות של אבא שלו עבר תקופה קשה והפך והתמכר לסמים והיה לי מאבק קשה עם הרווחה והמועצה. לא עזר כלום מכל הנסיונות שלי. אבל קיבלתי עזרה מהמשפחה והצלחנו הוא נגמל והתאושש יש לו היום שלוש בנות. הבן  השני סבל מבעיות רגילות של בריאות ועבר את זה בשלום. הבן  השלישי סובל עד היום מבעיות ראייה, אבל הוא מסתדר יפה. הוא בעל טוב, משפחה טובה ויש לו אישה טובה ושלושה ילדים טובים. הבת הרביעית שהייתה בת שנתיים כשאבא שלה נפטר, הילדה הזאתי הכי מקסימה בעולם. כשאבא שלה נפטר היא ראתה מטוס בשמיים ואמרה: "תראו הנה אבא במטוס בואו נקרא לו שירד". לאט לאט היא גדלה והבינה שאין לה אבא, אבל יש לה אמא ואחים שמאוד אהבו אותה ופינקו אותה. היה לה קשר מיוחד עם אלון שהכי דאג לה ופינק אותה.

הייתה לי תקופה שסעדתי וטיפלתי בהורים שלי וזאת לא הייתה תקופה קצרה, זו הייתה תקופה של כמעט 10 שנים. בתקופה הזאת אלון דאג לאחותו (ורד).

אחרי שהתחתנתי עבדנו בחקלאות. אחר כך למדתי בקורס למטפלות ועבדתי במעון עד גל הפנסיה. והיום יש לי תשעה נכדים שמותיהם: יפית, שנהב, שחר, עדן, עדי, הילה, נטלי, שביט וליפז.

עם בני משפחתי

קישור למצגת באתר בית ספר "ניצני השרון"

מרים נטלי והילה בקשר הרב דורי

הזוית האישית

נטלי  והילה: היה לנו מאוד כיף להיות בתכנית "הקשר הרב דורי" למדנו הרבה. היה כיף לראות כל שבוע את סבתא שלנו.

סבתא מרים: היה לי מאוד כיף להיות עם הנכדות שלי והיה לי כיף איתם כל דקה פה ולמדתי להשתמש טיפה במחשב.