מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק טל, נולדתי בשנת 1960 בטהרן בפרס. יש לי אח ושתי אחיות, אמי ילידת פרס בשושן הבירה "האמדאן "- קבורים שם אסתר ומרדכי.  אבא ברח מהפרעות ברוסיה והגיע לפרס. השניים התחתנו ואני נולדתי כאמור בשנת 1960.

כילד אני זוכר היו המון חוויות וטיולים לערים באיראן, כגון שיראז ואיספאהן שיש בהן נופים עוצרי נשימה והרים, אני זוכר גם את טהרן שהייתה עיר הבירה. אני זוכר את הריחות ברחובות מהשווקים והחנויות  – הכל היה עשיר ויפה.

כילד זכור לי שלא היו מקלחות בבתים. הייתי הולך לחמאם פעם בשבוע ממש כמו טקס, מקבל אותך אדם מהחמאם ומקרצף אותך. אז היו הולכים לבית הכנסת ביום שישי. חיינו בצורה חילונית, רק אבי חי בצורה מסורתית מאוד, הוא היה אדם מאוד מאמין. שמרנו על כשרות בבית תמיד.

עלינו ארצה בשנת 1970. בימי השאח, המלך הפרסי שאהב יהודים, האזרחים היו מודרניים בכל התחומים: בתרבות, בלבוש. בין איראן למדינת ישראל היו קשרים טובים אז. החל מתעשייה ביטחונית, סחר בהקף רחב של תבלינים. ישראל ייצגה את התשתיות, התעשייה והחקלאות שלה באיראן.

נולדתי ביום שבו נולד הבן של השאח, לכן קיבלתי מלגה לכל החיים. הדת לא שינתה או הפלתה לרעה אז, זה חל על כלל האוכלוסיה. מבחינת השכנים המוסלמים, היחסים היו נהדרים, לא הייתה גזענות. אלו היו שנים מאושרות עד שהגיע שלטון חומייני. כילד אני זוכר ששלחו אותי לקבל מהמלכה, אשתו של השאח – "פארה" מלגת הצטיינות.

כילד למדתי בבית ספר יהודי וזכורה לי התייצבות של כל התלמידים כדי לשיר את ההמנון של איראן.

בשנות ה-60, בין השנים 1968-1969, התחילו פרעות בין מוסלמים ויהודים. אחי הרגיש את נחת זרועם במכות. לא משנה אם אתה יהודי או ערבי, היו מכים את האנשים שם בפרעות. בעקבות המקרה החליטו ההורים לעלות ארצה בשנת 1970.

בלילה אחד בהיר ברחנו בשקט –אמרו לנו באישון לילה – "תיקחו תיקים מזוודות ותהיו בשדה התעופה". עלינו ארצה שתי משפחות – הדודים שלי ואנחנו. לא אמרו מילה לילדים על העלייה עד אותו לילה, השארנו את הכל שם למוסלמים וברחנו.

בישראל

בשנת 1970 הגענו ארצה ולא היה בית עולים במרכז אז שיכנו אותנו בקריית מלאכי למשך חצי שנה. אז נגלה לפנינו כל הנושא של הקדמה – למשל, ביום השני הכרנו את העניין של סכו"ם, מזרנים, שולחן וכיסא. באמצע שנות השבעים עברנו לראשון לציון. הקליטה היתה מאוד קשה, בני המשפחה לא ידעו את השפה, לא היה לנו כלום. כשהגענו לראשון לציון היה קשה למצוא עבודה, אמי עבדה בניקיון ואבי בחברת אלקטרה.

המשפחה חיכתה עד שמצאו דירה במרכז, ממש התעקשו על זה. הייתה לנו כבר משפחה בארץ שאמרה שעדיף שיגורו במרכז וכך יהיו קרובים.

בבית הספר היסודי היה קשיי קליטה ושפה. כתוצאה מזה הייתה השפעה על הציונים. למדתי בתיכון מקצועי בתל אביב "שבח מופת". התגייסתי לצבא לבסיס צאלים, לחיל חימוש, כמכונאי רכב. השירות הצבאי תרם ולימד אותי המון דברים, התפתחתי משם לחיים האזרחיים.

כיום אני עובד במשרד הבריאות. מאז התקדמתי לתפקיד מנהל רכש בבית החולים בראשון לציון, זהו תפקיד מאוד מכובד. יש לי שלושה ילדים: שני בנים ובת ונכדים, שיהיו בריאים.

הזוית האישית

קרן סמסון המתעדת: איציק הוא אביה של קולגה ממקום העבודה שלי. שמחתי לקחת חלק בתיעוד ופרסום הסיפור שלו ושיתוף הזכרונות ממולדתו כחלק ממאגר המורשת.