מאגר סיפורי מורשת

שמי איתי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה השתתפתי השנה, אני מתעד את סבי, אבי אלהרר, ואת סבתי, תמי וקנין.

סבא אבי מספר: "כבן למשפחה יהודית וציונית החיה במרוקו, היה ברור כי יבוא יום בו ניתן יהיה לעלות לארץ, והמשפחה כולה תארוז את מטלטליה ותעלה לארץ. ידוע לנו עד כמה היו ההורים והסבים שלנו היו ציונים, כי מצאנו עשרות קבלות של תרומות כסף לקרן קיימת לישראל שנתרמו על ידי המשפחה על מנת שיהיה ניתן לרכוש ולגאול אדמות בארץ הקודש, אשר נקראה אז פלשתינה.

בתקופה בה השלטון במרוקו היה מנדט צרפתי, למעשה שלטו במדינה פקידים מטעם ממשלת צרפת, וליהודים שלאחר מלחמת העולם השנייה היה ביטחון יחסי שיוכלו לחיות בשלום ובביטחון במרוקו. יחד עם זאת, כאמור, היה ברור שעם תקומתה של המדינה היהודים, יהודי מרוקו, שהיו פטריוטים ציונים, יעלו ברובם לארץ. ואכן, משקמה המדינה, החלו לעלות יהודים ממרוקו וגם חלק מהמשפחה החל לעלות לארץ. כאשר מרוקו קיבלה מידי הצרפתים את עצמאותה, הביטחון ירד, הערבים החלו להיות יותר אגרסיביים, והצורך לעזוב ולעלות לארץ הלך וגבר.

שלטונות מרוקו לא רצו שהתושבים היהודים, המשכילים והעשירים, אשר למעשה שלטו והניעו את כלכתה של מרוקו, יעזבו. הם אסרו על עליית היהודים ולא התירו את היציאה ממרוקו. שליחים רבים הגיעו ממדינת ישראל למרוקו וביניהם רבנים, שליחי מצווה, וגם נציגי הסוכנות היהודים, שרצו לסייע לעליית היהודים ועשו זאת גם באופן לא לגאלי ובמחתרת, ללא ידיעת השלטונות.

משפחתנו נולדה בעיר מוגדור, עיר קטנה ומוקפת חומה עם נמל הדיג הגדול במרוקו. בעיר כמחצית מהתושבים היו יהודים, מרביתם נצר למגורשי אנגליה בשנת 1290 לספירה, כ- 200 שנה לפני גירוש ספרד. עם זאת משפחתה של אמי – אלמוזנינו, היא נצר למגורשי ספרד. התושבים שמרו חלק מגינוני הטקס האנגליים, התה עם החלב של שעה 4 אחר הצהרים ומילות הנימוס באנגלית בה השתמשו הסבתות הזקנות, ושאלנו את עצמנו – "מהיכן הן למדו מילים אלה?".

אבי, יעקב אלהרר, היה מנהל חשבונות ומנהל חברת אוטובוסים גדולה להסעות, התבקש לנהל סניף גדול יותר, וכך עברנו לעיר יותר גדולה – העיר אגדיר. עיר זו נחרבה ברעידת אדמה מאוד חזקה, אבל אז היינו כבר מעל שנתיים בארץ וניצלנו מהאסון אשר גבה אלפי קורבנות בנפש, וגם את המשפחה אשר החליפה את אבי בעבוד ועברה לגור בדירה בה גרנו.

סיפור העלייה

משגבר הרצון לעלות לארץ, וכאמור חלק מהמשפחה כבר גרו בישראל, נתקבלה ההחלטה בין אבי ואמי שהגיע הזמן לעזוב ולנסוע מזרחה אל ציון אליה התפלל אבי במשך שנים. ההחלטה כמובן נשמרה בסוד, כי כאמור העלייה לא הייתה חוקית וחשוב שלא ניחשף בטרם עוזבים. אבי יצר קשר עם נציג הסוכנות, המשפחה כולה הוזמנה לראיון ואנו נדרשנו לעבור בדיקות רפואיות, ולהציג את התוצאות על מנת להבטיח כי מקומנו במסגרת העולים יישמר.

נקבע המועד בו אנו אמורים לעזוב, לקחנו אתנו מזוודות בודדות ובארגז גדול אחד הוכנסו כמה מטלטלין שחבל היה להשאיר. מרבית הרכוש למעשה נשאר בדירה שעזבנו. ביום שנקבע נסענו כל המשפחה באוטובוס לעיר הצפונית ביותר במרוקו בשם טונג'ה, עיר בינלאומית בה היה מעמד גם לספרד ולמלכה, התושבים דברו בעיר ספרדית. בעיר נפגשנו עם השליח אשר הוביל אותנו למלון לשהות של כמה ימים, במהלכם נדרשנו לא לצאת מהמלון ובלילה להגיף את התריסים לבל ייראה האור מבחוץ. ברור שכולם שמרו את הכללים לבל נתגלה, ולבד מהעונש שעלולים לקבל – לאן נלך כשכל רכושנו איננו בחזקתנו? אנשי העלייה דאגו למחסורנו במזון קל ובחלב לילדים, כל בוקר נשאלנו בספרדית האם יש במשפחה צ'יקיטוס, כלומר – ילדים.

בלילה השלישי הוסענו כולנו בשעות הלילה המאוחרות אל הנמל, שם העלו אותנו על סירת נהרות קטנה, יחד עם עוד עולים אותם לא הכרנו, והסירה יצאה לדרכה צפונה לגיברלטר, הנמצאת אמנם באירופה אבל במרחק לא רב ממרוקו. הסירה המיועדת לשיט נהרות (בשם אגוז) עשתה את דרכה במים הגועשים של מייצר גיברלטר, מדי פעם זרזיפים של מים השפריצו והרטיבו את פנינו. נתבקשנו שכאשר נגיע לטרמינל בגיברלטר, אנו אמורים לפגוש גבר עם עניבה לבנה, או אישה עם כפפות לבנות, אל לנו לדבר עם איש מלבדם.

ואכן כאשר הגענו לטרמינל, ולאחר התארגנות עם המזוודות וחזרת כולם מהשירותים, התחלנו כולנו בחיפושים אחר עניבה לבנה או כפפות לבנות. לא היה להם זכר! אבי החל להילחץ: אין אנו מכירים איש, איננו יודעים את השפה הספרדית, לאן נלך מכאן? אבל המארגנים, אשר הבחינו בחסרונינו, שלחו שליח, וזה שואל אותנו בספרדית: 'אתם מחפשים עניבה לבנה –  קרבטה בלנקה?' ואבי, שהוזהר לא לדבר עם איש, כמובן השיב בשלילה. וכך אבי במתח והשליח מתעצבן עד שהתברר כי מחפשים אותנו. הקשר הגואל נוצר. אבל התברר כי האונייה כבר יצאה ללב ים, אז אנו מועלים לסירה מהירה כמו ספיד-בוט, וישר אל עבר האונייה הממתינה. מהסירה הקטנה אל בטן האונייה על גבי שני קרשים, העולים ויורדים לפי נענוע הגלים, פעם עולה מכאן ופעם יורד משם, וכך על הקרשים אנו עוברים באמצע הלילה ללא שינה, כשכולנו מחזיקים בחבל לבל יחליק אחד מאתנו וייפול לים הגועש, באזור זה הוא די גועש בהשפעת מי האוקיאנוס האטלנטי החודרים לים התיכון.

לימים בעודנו כבר בארץ התברר כי ספינת האגוז ועליה כ- 30 עולים, לא עמדה בים הקשה וטבעה עם כל העולים, על שמם ולזכרים רחובות בארץ בשם מעפילי אגוז יהא זכרם מבורך.

לאחר הפלגה רצופה של שבועיים באונייה 'מדיטרנה' העמוסה לעייפה בעולים, עם חניות ביניים במרסיי ובסיציליה, חיפה נצפתה באופק, וכל העולים פצחו בשירת התקווה, שרו ורקדו: הנה ארץ הקודש לפנינו. את פנינו קיבלו נציגי הסוכנות ולאחר רישום כיבדו אותנו בתמרים ובחלב אבל גם נתבקשנו להשתופף ל- 90 מעלות וראשי כולנו רוססו בדי.די.טי, כדי שלא נכניס חיידקים לארץ. מעמד מבזה, אנו היינו לבושים כנסיכים, והמחשבה שיש להיזהר מפנינו הייתה לא נעימה ובעיקר מעליבה.

אמנם הגענו לנתניה העיר בה התגוררו קרובינו אשר כבר הגיעו לארץ לפנינו, אבל נלקחנו לדיור לעולה, בצריפים ללא מים וללא אמצעי מחיה נאותים, וכך נאלצנו להסתובב עם הריסוס על ראשנו שלושה ימים ולילות. עד שאימא ארגנה מים ושטפה היטב את ראשי כולנו. במעברה הביאו לעולים בידור כדי לשמח אותנו, הגיעה הזמרת שושנה דמרי ושרה לנו שירים מימי ראשית המדינה, שנשמעו מאוד מוזר ובשפה מוזרה. אבי נשלח לעבוד בעבודת דחק תחת השמש הקופחת של חודשי יולי ואוגוסט, בו הגענו לארץ בקיץ 1957. אבי סבל מאוד ולא נרגע מהגורל הקשה הפוקד אותו, עד ששמענו בחדשות על האסון הנורא שקרה בעיר אגדיר, ממנו ניצלנו עם עלייתנו לארץ הקודש. אחותי התגייסה לצבא לנח"ל, אחי הלך ללמוד בישיבה. הגעתי לארץ רק בן 8 אבל קיבלתי החלטה להיות ישראלי ובמהירות, כולל שפה, לימודים גבוהים וקצונה בכירה בצה"ל.

תמונות של אבי אלהרר ומשפחתו מזמן העליה לארץ

סיפור העלייה של סבתא תמי לארץ

כבת למשפחה ציונית, כל המשפחה הגרעינית עלתה לארץ ביחד במסגרת הסוכנות היהודית אשר טיפלה אז בעליית יהודים מכול העולם בכלל וממרוקו בפרט. בשנת 1962 בה עלינו לארץ, העלייה הייתה מותרת וגלויה, והתנהלה באופן חלק, עם הפסקה אחת ארוכה בצרפת בו שהינו במחנה עולים בשם מחנה ארנס במשך שנה שלמה.

עליתי לארץ כנערה לאחר שסיימתי כבר את בית הספר היסודי. מעבר של בחורה שחוותה תרבות שונה ודיברה צרפתית שוטפת, הקשה על השילוב בארץ, המבטא הצרפתי היה מסגיר אותי. לא אהבתי שהיו קוראים לי צרפתייה, לכן השתדלתי ללמוד עברית במהירות ואף לנסות ולהעלים את שארית המבטא הצרפתי. הדבר הצליח באופן מושלם: הרגישו שיש לי מבטא זר אך לא ידעו את הרקע.

בארץ הוחלט שאלמד שוב בבית הספר היסודי, התלמידות עמדו בשורה ונשאלו על ידי מורה ששאל כל אחת מי יודעת עברית. מי שידעה קודמה לכיתה גבוהה ומי שהשיבה שאינה יודעת את השפה, הורדה לכיתה נמוכה. הבדיקה הייתה לא מספיק מקצועית והדבר עורר קשיים כי תלמידים טובים יכלו להגיע לכיתה נמוכה, ואחרים, לא מוכשרים, הגיעו לכיתה גבוהה.

כך או כך לא הייתה עזרה לתלמידים בקליטה ולא בבית הספר בלימודים, וכול אחד היה צריך להתמודד עם הקשיים לבדו, ולכן רבים מבין התלמידים העולים נשרו מהלימודים. עוד במרוקו למדתי לקרוא בעברית באופן פרטי, וזה עזר לי מאוד. למרות שגם אני לא קיבלתי עזרה, הצלחתי ללמוד עברית ואף לסיים בית ספר תיכון. וביום שהצלחתי לדבר עברית ללא מבטא צרפתי, הרגשתי שעכשיו אני ישראלית לכל דבר ועניין.

תמונות של תמי וקנין ומשפחתה לאחר העלייה לארץ

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית התקיימה בבית הספר אלחריזי, תל אביב, תשפ"ג 2023, בהנחיית המורה המובילה את התכנית, אתי מונוביץ'.