מאגר סיפורי מורשת

צדקה ילאו מספרת על מסע העלייה לארץ ישראל

בשנת 1992 אימא שלי עלתה מאתיופיה עם ההורים שלה.

היה הכנות לדרך היינו מכינים דברים יבשים כמו לייבש את האינג'רה מכינים מי קמח דברים יבשים כמו בייגלה, באמהרית קוראים לזה דבו קולו.

ואחר כך התחלנו במסע, הלכנו ברגל עם מלא אנשים הלכנו ברגל עד טדא ומשם באנו באוטובוס לאחר מכן הגענו לאדיס אבבה ומשם במטוס לישראל והעבירו אותנו לקיבוץ חפץ חיים.

באותה תקופה היה גשם והרבה שלג היה סוער ממש. אנשים קיבלו אותנו לא ידענו עברית והיו אתיופים שתרגמו לנו מעברית לאמהרית. לאחר מכן היינו באולפן ללמוד עברית. למדנו את ה-אלף בית ואז אמרו שאנחנו צריכים לקנות בית, אז אבא שלי התחיל לחפש בית, הוא רצה לקנות בית בגדרה. התקופה הראשונה הייתה מאוד קשה, קשה היה ללמוד שפה חדשה במיוחד להורים שלי, שהם עדיין לא יודעים עברית טוב, אנחנו עוזרים להם עם דברים כמו ללכת לרופא או לבנק ובכל מיני סידורים שבהם צריך לדבר ולהסביר בעברית.

באתיופיה היינו גרים בכפר, נהגנו להביא מים מהנחל, בסביבת הנחל היינו חופרים באדמה ואז היו יוצאים מים נקיים. היינו ממלאים את המים בדלי ומביאים לבית. הייתה לנו חלקת אדמה לייד הבית, שם זרענו זרעי ירקות ופירות  היו ירקות כמו תירס פלפלים חריפים, תבלינים: שום בצל –  את הכל גידלנו לבד.

לא היה לנו בית ספר ואז סבא שלי היה מלמד בבית. אנחנו היינו גרים ליד סבא וסבתא שלי שהם היו כמו ההורים שלי שגידלו אותי ואת אחים ואחיות שלי. סבא שלי היה חכם, הרבה אנשים היו באים לבית כדי ללמוד ממנו, הוא היה בן אדם שמוכר  בקהילה וגם היה איש עשיר, כי היה לו הכל הייתה לו חווה חקלאית כך הפך לאדם מפורסם בקהילה.

הזוית האישית

ליאן: אני למדתי מהמסע של אימא, שהיה קשה לעלות לישראל ושהיה קשים בדרך. למדתי שהם לא ידעו לדבר עברית ולתקשר עם אחד השני.