מאגר סיפורי מורשת

שמי נבו, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את עלייתו לארץ של אבי, פיוטר קולקובסקי, ומעלה את הסיפור אל מאגר המורשת של התכנית.

בשנת 1995, כשאבי היה בן 25, הוא עלה לארץ מפולין לאחר שנותר שם לבדו, הוא הצטרף לאחיו שהיה כבר בארץ במשך ארבע שנים ולחץ עליו במשך תקופה ממושכת שהגיע הזמן לעלות לארץ, כי לכאן הוא שייך, כדי שהם יהיו ביחד.

הסוכנות היהודית עזרה לו להפיק את המסמכים הדרושים לעלייה, אבי חשש מאוד מכיוון שלא ידע מילה אחת בעברית, הוא הכיר את שפת היידיש אבל זאת לא הייתה השפה המדוברת בארץ. הוא מאוד רצה והתרגש לעלות לארץ ישראל אבל גם חשש מאוד, איך יסתדר וממה יחיה כשהוא במקום חדש וזר, בלי לדעת מה מחכה לו. למרות הפחד, הוא ציפה לזה מאוד וחיכה לרגע המיוחד הזה.

ילדות

אבא שלי היה ילד שמח ומאוד חברתי, הוא תמיד היה מוקף בהרבה חברים. הדבר שהכי אהב לעשות הוא לשחק כדורגל, הוא היה נוהג לטפס על עצי פירות: תפוחים אגסים ודובדבנים, הוא היה מטפס עד למעלה לצמרת העץ ונשאר שם במשך שעות ארוכות. עד היום פירות שזה הדבר שהוא הכי אוהב לאכול. הבילויים שלו עם חבריו היו בעיקר בחוץ, הם שיחקו הרבה מחבואים, קלאס וגומי. בתקופת הקיץ נהגו לבלות בנהר ליד הבית, שם היו מתרחצים. בחורף הם היו עושים סקי בשלג, משתמשים בשקיות ניילון עבות על מנת לגלוש במהירות בהרים הקפואים.

בגרות

לאבא שלי הייתה בגרות קשה, הוא גדל עם אימא שלו וסבא שלו לתקופה מסוימת עד שסבא שלו נפטר. גם את אמו הוא איבד כשהיה בגיל 15, היא נהרגה בתאונת דרכים קשה. אבא שלי היה מחובר וקשור מאוד לאימא שלו, היא הייתה בשבילו כל עולמו. כשנהרגה, הוא נשאר עם אביו החורג ונאלץ לטפל בבית, לדאוג לאוכל לקניות ולכל מה שהיה חסר וגם לדאוג לטפל באחיו ובאחותו שהיו תלויים בו, כי הוא היה הבכור בביתו. זה לא היה לו פשוט בכלל, הוא קיבל מעט מאוד עזרה, אבל זה הפך אותו להיות חזק ושורד: הוא למד לבשל, לנקות ולכבס ממש כמו אדם בוגר, וכל זה יחד עם הלימודים. הוא עשה הרבה מאוד ויתורים בשביל המשפחה ובשביל שאחיו יהיו מאושרים.

סיפור החיים של אבא שלי הוא מאוד מיוחד ואחר, זה מרגיש כאילו הוא התבגר מהר מאוד ולא היה לו זמן להנות מהילדות שלו וגם מהבגרות. היו לא מעט קשיים בפולין, החלום שלו היה להיות שחקן כדורגל אבל בגלל הנסיבות הוא לא הצליח להגשים אותו. כשהתבגר, נרשם ללימודי ריפוי בעיסוק, היה חשוב לו לעזור לאנשים לחזור לתפקד אחרי פציעה או תאונה והוא למד איך לעזור להם להשתקם ולחיות חיים כמו שהיה להם לפני כן.

חתונה

ההורים שלי הכירו כשהיו שותפים לדירה בתל אביב, אבא שלי עזב את הדירה הקודמת שלו כי היה בה עובש ואימא שלי חיפשה שותף לדירה. במשך חודש וחצי הם לא ראו בכלל אחד את השני, אבא שלי עבד בלילה במסעדה ואימא שלי עבדה ביום. כשהם נפגשו סופסוף, הם התחילו לדבר ולהכיר. בהתחלה הם חשבו שזה לא יעבוד, כי אבא שלי לא היה בטוח שהוא יישאר בארץ לתמיד, אבל הזמן הראה אחרת. אחרי ארבעה חודשים בלבד הם התחתנו בפולין, כשחזרו לארץ הם ערכו מסיבת חתונה גדולה. מאז כבר עברו להן 23 שנים ואבא שלי מתגעגע לפולין, אבל יודע שהבית שלו פה, עם המשפחה שלו.

מקצוע

כשאבי עלה לארץ היו לו שני מקצועות: האחד – שחקן כדורגל והשני – ריפוי בעיסוק. כשהגיע לארץ, לא הצליח להתפרנס רק מכדורגל או מריפוי בעיסוק, הוא עבד שעות ממושכות בעבודות מזדמנות עד שהחליט להתחיל לעבוד במסעדה, בהתחלה עוד לא ידע טוב את השפה אבל כדי לבשל אוכל לא צריך הרבה מילים. הוא התאקלם מהר מאוד וגילה כישרון גדול. כשראו את האהבה הגדולה שלו לאוכל הוא התקדם מהר מאוד וניהל מטבחים מצליחים של הרבה מאוד מסעדות מאז ועד היום. אוכל זה דבר מאוד חשוב ומשמעותי בשבילו, הוא מבשל מדהים ואנחנו נהנים מזה.

מקרה שהשפיע עליו בחייו

מות אמו של אבי היה הדבר שהכי השפיע עליו. הוא נאלץ להתמודד עם טראומה מאוד גדולה בחיים שלו, הייתה לזה השפעה דרמטית, התמודדות קשה מאוד עם עצב גדול, לדעת שאתה לבד בעולם ואין מישהו לצדך, לדאוג לאחים שלך, לדאוג לבית, ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים ולהפסיד הרבה מאוד דברים, כמו להיות בלי דאגות ולדעת שאתה עטוף ויש מי שדואג לך ואתה פשוט יכול להיות ילד בעצמך. מצד שני, הוא הבין שאין לו ברירה והוא חייב לגייס את כל הכוחות שלו כדי לשרוד במציאות הזו, מה שהפך אותו להיות הכי חזק שיש.

הזוית האישית

אבא פיוטר: נהניתי לספר את הדברים כל פעם מחדש, חשוב לי שנבו יכיר ויזכור את הדברים שעברתי בחיי, תמיד זיכרונות מרגשים ומציפים אותי למרות שסיפרתי את הדברים הרבה פעמים, זה גם תמיד גורם לנו לעשות השוואות בין הילדות שלי לילדות שלו.

נבו המתעד: נהניתי לעשות את סיפור התיעוד, שמעתי דברים חדשים על אבי וגם סיפורים מצחיקים מהילדות. ברוב הפעמים הסיפורים ששמעתי ממנו היו עצובים.