מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתקופת מלחמת הועלם השנייה בשנת1941, הגרמנים עמדו להיכנס לבולגריה. אז, הוחלט לפנות את היהודים לכפרים שונים ברחבי המדינה. המשפחה שלנו הגיעה לכפר מסוים ונשארנו שם עד לסיום המלחמה. בתקופה זאת, הצטרפה אוסטריה לגרמניה, ואז גרמניה כבשה את: צ'כוסלובקיה, פולין, בלגיה, הולנד, מקדוניה, יוון, צרפת ועוד.

על מנת למנוע מלחמה ופלישה, החליטה ממשלת בולגריה בעצה אחת עם המלך, להצטרף לגרמניה. המלך טס לגרמניה לחתום על ההסכם. ההסכם גרר תכתיבים לבולגריה, שכללו חובה ליהודים לענוד טלאי צהוב שעליו נכתב- יהודי. הגברים היהודים נאלצו לסלול כבישים כדי לאפשר לצבא  הגרמני לפלוש לרוסיה. אבי גם נשלח לסלול כבישים. לאחר זמן מה, הגרמנים החלו להפסיד בקרבות, הרוסים התקדמו לתוך בולגריה, אבי חזר ואנחנו חזרנו לביתנו לסופיה עד העלייה לישראל.

העלייה לארץ ישראל:

כשעלינו בשנת 1949, עלינו על האנייה בולגריה (שם האנייה) והגענו לנמל חיפה. כשהגענו, העבירו אותנו למחנה אוהלים בפרדס חנה. ההפלגה ארכה כשבעה ימים. לעתים היה ים סוער, חלק מהנוסעים חלו במחלת ים, האנייה הייתה אניית מסע, ולכן התקינו בה תאי שינה. תאים אלו היו אחד מעל השני, בארבע קומות, ללא דלת, ללא שרותים וללא מקלחת. בפתח הייתה יריעת בד, לא ניתן היה לעמוד בתא רק לשכב. כל תא שימש למשפחה אחת. לי אישית כילד, ההפלגה הייתה חוויה. יום אחד הביאו לנוסעים שק מלא תפוזים, עבורי הייתה זו הפעם הראשונה לאכול תפוז, ולכן נגסתי בתפוז ללא קילוף והיה לי מר. אבא שלי הראה לי איך לקלוף ואז היה לי טעים מאוד ומאותו יום לא הפסקתי לאכול תפוזים. סיום ההפלגה היה בנמל חיפה, ומשם הועברנו על גבי משאיות למחנה אוהלים בפרדס חנה.

חלוקת המזון במחנה הייתה כמו לחיילים. הביאו את האוכל בסירי ענק. לנו נתנו פנך (קופסאות מתכת) ולתוכם שפכו את האוכל מעורבב. לאחר כחצי שנה במחנה, דודה שלנו מצאה עבורנו דירה נטושה של ערבים ביפו העתיקה ועברנו לגור בה. לאחר כארבע שנים, באו משאיות והעמיסו את כול המשפחות שגרו בבתים הנטושים והעבירו אותנו למעברת צריפים בבת ים. באו לצריף שלנו נציגים של בית ספר דתי ושכנעו את ההורים שלי לשלוח אותי ואת אחותי לבית הספר שלהם. הצריפים היו בנויים על חולות ואת רוב הזמן שלאחר הלימודים, בילינו במשחקים על החולות.

כשהגעתי לגיל גיוס, גויסתי לחיל האוויר. בחיל האוויר, התחלתי קורס בטיפול במטוסים במשך שנה ובסיום, הוצבתי בטייסת מטוסיי קרב. השרות היה מרתק. באחד הימים, אחד המטוסים הודיע על תקלה וכי הוא נאלץ לנטוש את המטוס. הוא קיבל אישור ואז הוא הפעיל את כיסא המפלט (כיסא שבעת בעיה הוא "פולט" את הטיס) ולאחר כמה שניות, ראינו את המטוס מתרסק ועולה באש.

בזמן השרות הצבאי, פרצה מלחמה ואז עבדנו יום ולילה וישנו ליד המטוסים בדירים (המקום בו שומרים את המטוסים). במהלך המלחמה, חיל האוויר תקף את שדות התעופה של ארצות ערב ובתוך שעתיים הרס את כול חילות האוויר שלהם, ואז המלחמה נגמרה. תוך 6 ימים ישראל כבשה שטחים שהם פי 3 משטח מדינת ישראל.

אחרי השחרור מהצבא, באחת השבתות, אני וחברי הלכנו לים, פגשנו שם ידידה וחברה. התחלתי לדבר עם החברה והצעתי לה ללכת לשחייה. לאחר השחייה, המשכנו לשוחח והצעתי לה להיפגש בערב. היא הסכימה וכך התחילה חברות נפלאה. בשלב מסוים, היא סיפרה לי שהיא רוצה לנסוע לאנגליה לבקר חברה, הצעתי שאני גם אצטרף היא הסכימה. והפלגנו לאנגליה. חשבתי לחזור לארץ כעבור שבועיים, אבל החיים באנגליה כל כך מצאו חן בעיני ונשארתי שם שנתיים. החלטנו להינשא. חזרנו לישראל וכעבור זמן מה, נולד בני הבכור שמואל (שם חיבה "מוקי").

כעבור 4 שניים פרצה מלחמת יום כיפור, גויסתי למילואים. כיוון שהמטוסים שתחזקתי יצאו מהשרות, הועברתי לתפעול מכלית לתדלוק טנקים. קיבלתי פקודה להצטרף למשאית שמובילה פגזים לטנקים ועלינו לרמת הגולן. כל הדרך הייתה זרועה חיילים סוריים שרופים והרוגים וגם הרבה טנקים פגועים. הגענו בערב לגדוד טנקים שלחמו בטנקים סורים. אנחנו תדלקנו וחימשנו את הטנקים והלכנו לישון. כשהתעוררנו בבוקר, הטנקים נעלמו ואני והנהג השני נשארנו לבד בשטח! לא ידענו מה לעשות, לא היה לנו מכשיר קשר, לא ידענו היכן נמצאים הכוחות שלנו ואיפה נמצאים הסורים. לאחר כמה שעות, נעשינו רעבים והתחלנו לחפש אוכל בתוך הטנקים הפגועים. הסורים ומצאנו אוכל. אחרי יום הסורים החלו להפגיז אותנו לא היה איפה להתחבא  ונשכבנו ליד האבנים שהיו באזור, אחד הפגזים נפל על המשאית שהובילה פגזים והם התחילו להתפוצץ ולעוף לכול הצדדים. אני הרגשתי רסיסים מהאבנים נופלים על הגב שלי ודם זורם. הנהג השני שהיה איתי, התחיל לחבוש את הפצעים. אחרי יומיים, ראינו טנדר צבאי עובר בסביבה נפנפנו לו והוא התקרב אלינו, אסף אותנו ופינה אותי לבית חולים רמב"ם. מבית החולים התקשרו אליי הביתה ואשתי ומוקי (הבן שלי שהיה בן 4) באו לבקר. הייתי לא מגולח ומוקי נבהל ממני, לאחר שבועיים של אשפוז חזרתי הביתה. הבת שלי טובית, הייתה אז בת שנתיים, כשהשתחררתי ממילואים וחזרתי לחיים הרגילים שלי.

באותה תקופה עסקתי בייצור בגדים. לאחר שלוש עשרה שנים, נולדה ביתי הקטנה מורן ובני הבכור מוקי התגייס לצבא. לאחר שנתיים באחד האימונים, חברו בטעות פגע בו והוא מת. בתי טובית שירתה אז בחייל האוויר. האסון הזה הטיל צל כבד על כולנו. זה גרם לחיכוכים ביני לבין אשתי (לאה) וכעבור זמן מה התגרשנו. לאחר כחמש שנים, יצאתי לפנסיה ושתי בנותיי התחתנו.

לבתי הגדולה טובית נולדו שתי בנות שירה ואיה ולבתי הקטנה מורן נולדו שלושה בנים דן, גבע ורז.

עד לפני כ-5 שנים עבדתי בייצור בגדים לילדים.

הזוית האישית

סבא יצחק: למדתי להכיר את נכדתי איה הרבה יותר טוב ממה שהכרתי אותה במשך 10 השנים האחרונות.

איה: היה לי כיף מאוד עם סבא שלי ללמוד על המשפחה שלי.