מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

"וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכׇּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם"…(יחזקאל ל"ו).

שמי נועה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את עלייתה של סבתי שמחה, כפי שסיפורה לי עליה, ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתא שמחה ז"ל סיפרה כך: "כשנולדתי לא הייתי כשאר התינוקות. לא בכיתי או צרחתי, חייכתי, ולכן קראו לי שמחה.

לא ידעתי איך נראית ארץ ישראל, רציתי מאוד לראותה. בגיל 21 עליתי לארץ ישראל במטוס ביחד עם מאיר ונישאתי לו. כשהגענו, התגוררנו בעתלית. החיים בכורדיסטן לא היו פשוטים. אמנם הייתה לנו פרנסה, היה אוכל ועבודה, אך במרוצת הזמן התושבים הערביים הפכו לאויבינו, הם פגעו בנו, גנבו את רכושנו ..דבר שגרם לנו למהר לממש את חלומנו ולעלות לארץ ישראל.

המצב בארץ לא היה פשוט.. האוכל היה דל, התגוררנו בצריפים, בחורף היה קר ובקיץ היה חם, גם בגדים לא היו לנו מספיק, עשינו הכל על מנת להתגבר על הקשיים, עבדנו בעבודות בהן הרווחנו כסף, קנינו אוכל, ציוד..

לאחר מספר שנים העבירו אותנו לזכרון יעקב, גם בזכרון יעקב התגוררנו בהתחלה בצריף. בעלי נפטר כשילדיי היו צעירים ונותרתי אלמנה 40 שנה. ב"ה, המשפחה התרחבה: נולדו נכדים, נינים וזה העניק לי נחת ושמחה.

אני רוצה להעביר לך מסר שאדם צריך לשמוח בחלקו, להיות מאושר ולחשוב רק טוב."

מימין לשמאל: סבתא שמחה, דודה שושי ואימא של סבתא בטיול ביער שמאחורי הבית

נועה הנכדה המתעדת מוסיפה: לפני כשנתיים לפני פטירתה קיבלתי מסבתא שמחה שרשרת שהיא הכינה. סבתא שמחה לימדה אותי לשיר את השיר "אן דן דינו" בשפה הכורדית.

הזוית האישית

נועה הנכדה המתעדת: תוכנית הקשר הרב דורי היא תוכנית חוויתית ומלמדת. נהניתי מאוד מהתהליך ומהלמידה שעברנו בכיתה. כתבנו חלומות בכתיבה תהליכית, הפקנו סרטוני חלומות עם הסבים והסבתות וגם עם הדודים המבוגרים, ערכנו מפגש מהנה בבית הספר עם הסבים והסבתות, ביקרנו "במוזיאון אנו "וזו היתה חוויה מדהימה.