מאגר סיפורי מורשת

שמי אני קשיר, שם נעוריי היה קדושים. נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה ועליתי לארץ בגיל 8 יחד עם הורי ועוד ארבעה אחים.

הילדות במרוקו

קזבלנקה היא העיר הגדולה במרוקו ומשמשת כנמל העיקרי של המדינה. פירוש השם "קזבלנקה" הוא 'הבית הלבן' בספרדית. גרנו לא רחוק מחוף הים, אני ואחיי היינו צופים בספינות רבות שהיו שטות לאורך הים. היה לנו בית מרווח עם חצר גדולה, בה שיחקנו משחקים רבים כמו: קלאס, תופסת, מחבואים, גומי וגוגואים. המשחק האהוב עלי ביותר היה חמש אבנים. האבנים היו עשויות מעצמות שסבתא שלי בישלה איתן מרק קודם לכן.. היתרון בהן היה שהן היו קלות ולא הכאיבו.

למדתי בביה"ס אליאנס והשיעורים התקיימו בערבית ספרותית ובצרפתית. בביה"ס נהגנו ללבוש תלבושת אחידה: חלוק בצבע אפור עם כפתורים בחזית הבגד וצווארון לבן. בביה"ס המשמעת הייתה חזקה מאד. כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה, כולם היו עומדים. אף אחד לא העז להתחצף, או לא לעשות את מה שהמורה אומרת. כולם ידעו שאם מדברים, אז מקבלים עונש. העונש היה לעמוד בפינה, או שהמורה הייתה מכה עם סרגל על היד וזימון ההורים לשיחה בביה"ס. בביה"ס היה חדר אוכל, שם אכלנו ארוחת צהרים. רצינו לסיים מהר לאכול כדי לצאת לחצר ולשחק בתופסת, במחבואים ובקפיצת חבל שקראו, "לה קורידה".

סבתא שלי, סבתא חנינה, גרה אתנו. היא הייתה טובת לב. אהבתי כשסבתא הכינה לנו קוסקוס עם שוק טלה וירקות, בכלי מיוחד עשוי מחימר שנקרא "טאג'ין". סבתי היתה אופה לחם מיוחד שקראו לו "פריינה". את הלחם היינו טובלים ברוטב הדגים החריפים והטעימים שסבתא חנינה הכינה.

נהניתי לצאת עם סבתי לשוק שנקרא "המלאח", להריח את הריחות הטובים מהחנויות ולראות את הצבעים המיוחדים של השוק. סבתי הייתה מפנקת אותי וקונה לי סוכריה על מקל בצורת תרנגול אדום ותפוח מצופה בסוכר אדום. היא היתה קונה לי ספינג' מושחל על חבל דק. זו הייתה חוויה להסתובב בשוק עם סבתא שלי.

בחג המימונה כל המשפחה הייתה מתכנסת בביתנו יחד עם הדודים ובני הדודים. כולם לבשו כפתנים צבעוניים רקומים בחוטי זהב. סבתא שלי הכינה המון ריבות מיוחדות, עוגיות וכמובן את המופלטות הטעימות שאכלנו עם דבש וחמאה, והייתה מוזגת לנו תה נענע בקומקום שנקרא "בירד". ה"בירד" עשוי ממתכת מצופה כסף, ועליו רקועות צורות וקישוטים מסולסלים. הכל עשוי בעבודת יד של אומן, שרוקע באזמל דק ובפטיש קטן יחסית. המימונה הייתה ערב ססגוני כשאנו שרים שירים ומברכים "שבשנה הבאה נחגוג בירושלים הבנויה". אבא שלי עבד כמנהל במפעל למוצרי חלב וקיבל רכב מהמפעל. אנחנו זכינו לטעום הרבה סוגים של גבינות ויוגורטים שאבא שלי דאג להביא הביתה.

חוויה עוצמתית שזכורה לי מהילדות היא כשהדוד מאיר, שלא היו לו ילדים, בכל חג דאג לפנק אותנו וקנה לנו משחקים וצעצועים. באחד מביקוריו, הביא לי הדוד מאיר קופסה גדולה, קשורה בסרט צבעוני ובתוכה הייתה הפתעה: בובת כלה יפהפיה לבושה בבגדים אמיתיים, עם הינומה על הראש, עגילים באוזניים ונעלי עקב. לבובה היו עיניים כחולות שנפתחות ונסגרות.

לצערנו, סבתנו האהובה נפטרה חודשיים לפני עלייתנו לארץ וזה היה מאוד עצוב – שהיא לא זכתה לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה במרוקו היה מתח רב בין המוסלמים ובין היהודים, אשר השפיע על חיינו. בעקבות המתח הזה, קבלו הורי את ההחלטה להעלות את משפחתנו לארץ ישראל.

המסע לארץ ישראל

בשנת 1962 הוריי החליטו באישון לילה לעלות לארץ ישראל. הם אספו מעט חפצים ושמו במזוודות. הם העירו אותי ואת שלושת אחיי וביקשו שנהיה בשקט ובדממה. הם אמרו לנו להתלבש מהר ואני דאגתי לקחת איתי את הבובה-כלה. הוריי נאלצו להשאיר מאחוריהם את הבית על כל תכולתו. לא רצינו לספר לשכנים שאנחנו עוזבים, כי אז  הם היו מוסרים אותנו לשלטונות מרוקו שהיו עוצרים אותנו. הצטערתי מאד שלא נפרדתי מהחברים שלי ומכל הדודים ומבני הדודים. היציאה מהבית היתה מפחידה. אני זוכרת שפסענו בשקט ובעיניים מבוהלות, נכנסנו לאוטו והגענו לנמל, שם חיכתה לנו האונייה.

הייתי בת 8 כשעזבתי את מרוקו יחד עם אחיי: סמי בן ה- 10, פרוספר בן ה- 4 ואחותי מרסל בת ה- 3. עלינו לאונייה, שם שיכנו אותנו בתא התחתון שהיה מחניק וצפוף. רוב הנוסעים חלו במחלת ים והקיאו. אפילו עיניה של הבובה נפתחו ונסגרו במהלך הסערה כמבינות ואני נצמדתי אליה. המבט שלה הרגיע אותי.

הפלגנו במשך שבוע ימים עד שהגענו לעיר מרסיי שבצרפת. משם לקחו אותנו, את כל העולים מהאונייה, למחנה בשם "גרנד אריינס". שם חיכו לנו השליחים של הסוכנות היהודית, שאירגנו את הקליטה של כל היהודים שהגיעו מצפון אפריקה לעלייתם לארץ ישראל. התנאים במחנה היו קשים והיתה צפיפות רבה. המשפחה שלנו, שהייתה בת שש נפשות, קיבלה חדר אחד. בזכות הבובה, שהייתה חברתי הטובה, הייתי מאושרת, והיא עזרה לי להתמודד עם הקשיים שחוויתי. השליחים של הסוכנות היהודית חילקו לנו תלושי מזון כדי לקנות את מה שחסר לנו, אבל זה לא הספיק לנו.

נשארנו במחנה במשך חודש ימים, ואז עלינו לאונייה נוספת בשם "פלמינה" שם קיבלנו תא אחד לכל המשפחה. באונייה היה חדר אוכל גדול עם מבחר של מאכלים טעימים. אהבתי לעלות לסיפון האונייה יחד עם הבובה ולצפות בקבוצת הדולפינים ששחו ליד האונייה. הפלגנו מספר שבועות באונייה עד שהגענו לנמל חיפה. כילדה אני זוכרת את הלילה שלפני ההגעה לחיפה, אז ראינו את אורות העיר חיפה. כל הנוסעים נעמדו על הסיפון וכולנו היבטנו על אורות העיר חיפה. האנשים היו עם דמעות בעיניים ועמדו שם כל הלילה. לקראת בוקר הגענו לעיר חיפה, משם העבירו אותנו באוטובוסים לירושלים. הגענו לשכונת קריית יובל, שם שיכנו את משפחתי במעברות/צריפים, העשויים מאזבסט שכונו "אזבסטונים". ההורים קיבלו את שוק חייהם, וגם אנחנו. במרוקו היה לנו בית יפה ומרווח, ופה בארץ זרקו אותנו בצריף קטן ללא רהיטים, רק מיטות ברזל, מזרונים מקש ופתיליה לבישול. התנאים בצריף היו קשים. את האוכל היינו מבשלים על פתיליה ובימי החורף הקרים של ירושלים ישבנו סביב תנור נפט שחימם אותנו. ככה התחילה ההתאקלמות שלי בארץ החדשה.

התאקלמות בארץ

התחלתי ללמוד בכיתה ג' והיה לי קשה מאד להבין את מה שהמורה מלמדת. גם היה לי קשה ליצור קשרים עם חברים חדשים בלי ידיעת השפה העברית. במקביל בבית המשכנו לדבר צרפתית.

אחרי  שנה עברנו לגור בשיכונים שבנו לעולים, בשכונת בקעה בירושלים, קבלנו דירת שלושה חדרים בקומה רביעית, עם 57 מדרגות. שמחנו מאוד על הדירה החדשה שקיבלנו. שם הכרנו שכנים נחמדים, היינו כמו משפחה גדולה שדאגה זה לזה.

אחרי שנתיים מעלייתנו ממרוקו, נולד לי אח קטן נוסף והוריי החליטו לקרוא לו הרצל, על שם חוזה המדינה. ההפרש בינינו היה עשר שנים. אני דאגתי לו כמו אימא קטנה. הייתי מטיילת איתו בשכונה בתוך עגלה שהורדתי לבד את כל 57 המדרגות מהבית. הכרתי הרבה חברות איתן ביליתי הרבה ביחד והיה ממש כיף.

בבית, כאמור, דיברנו בצרפתית. אימא שלי לא הצליחה ללמוד עברית ובאסיפת הורים שלי ושל אחיי אני נאלצתי לשמש לה כמתורגמנית. אני זוכרת שיום אחד אמרתי לאימא שלי שהיא חייבת להפסיק לדבר איתי בצרפתית, כי רציתי להיות צברית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים פרצה ואני הייתי בת 13 כששמענו אזעקה. נאלצנו לרוץ למקלט שבביה"ס. זו הייתה הרגשה נוראית להיות במקלט צפוף וללא שירותים. גם פחדנו מהמלחמה. החיים בבית לא היו קלים, אבא שלי נאלץ למצוא עבודה במפעלי ים המלח והיה מגיע אחת לשבועיים.

חיי הבוגרים

התגייסתי לצבא, שם הכרתי את בעלי צביקה. שירתנו בעיר שכם, שנמצאת בשומרון ושייכת לרשות הפלסטינית. במלחמת יום הכיפורים הייתי חיילת בתפקיד פקידת מבצעים. בזמן זה התלוותי למפקד שלי ואף הגעתי לעזה. במבט לאחור היה לי שירות מעניין ומתאגר.

השתחררתי והתחתנתי עם צביקה. נולדו לי שלושה ילדים מקסימים: גיא, מורן, לי ובנוסף יש לנו שישה נכדים נפלאים: הדר, רותם, מאור, תום, עופרי ומאי. הם כל עולמי ואני גאה בהם!!

שירתי במשטרת ישראל במשך 33 שנים ויצאתי לפנסיה. כיום אני נהנית כפנסיונרית: אני מתעמלת, יוצאת להצגות ולהופעות, לטיולים, אני לומדת ונרשמת לקורסים ואוהבת להיפגש עם חברים. יחד עם זאת, אני מבקרת פעם בשבוע את הנכדים שגרים במבשרת ובמודיעין ודואגת להכין להם ארוחת צהרים.

אני מאמינה שאנשים בגילי צריכים להמשיך ולהעסיק את עצמם בדברים שיעשו להם טוב מבחינה פיזית ומנטלית. לכן אני תמיד מנסה לעשות מה שאני אוהבת.

החפץ המיוחד של סבתא אני

החפץ המשמעותי שבחרתי להציג הוא בובת הכלה, שמנציחה את זכרו של הדוד מאיר, שקנה לי אותה במתנה. בובת הכלה הזאת תעבור מדור לדור במשפחתי. כך יזכרו את סיפור המסע שעשיתי איתה ממרוקו לארץ ישראל.

בובת הכלה שקנה לי הדוד מאיר

הזוית האישית

הנכד מאור: היה לי מעניין ומרגש, הרגשתי שאני יודע יותר על עברה של סבתי. התכנית נתנה לי אפשרות ללמוד דברים חדשים על משפחתי, מוצאי ועל העלייה לשלהם ארץ ישראל. למדתי גם על החיים שהיו בארץ ישראל לפני הרבה שנים. אני מאחל לסבתא שלי חיים ארוכים ושנמשיך להנות ביחד.

סבתא אני: היה לי כיף לספר את הסיפור שלי ולהעביר את סיפור העלייה לנכד שלי ולדורות הבאים. התכנית חיזקה מאד את הקשר ביני ובין נכדי מאור וקירבה אותנו עוד יותר. אני מאחלת לו שיציב לעצמו מטרות מעניינות ויילחם להשיגן.