מאגר סיפורי מורשת

שמי מרי, נולדתי בשנת 1948 בארגנטינה.

בגיל 22 תכננתי ביקור בארץ ישראל כדי לבקר את אחותי הגדולה וגם קצת להשתחרר מהלימודים באוניברסיטה שבה למדתי אדריכלות. ממילא לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות אדריכלית. כשהגעתי לשדה התעופה, ראיתי אישה שנפרדה מבחור ומביאה לו בונבוניירה מאוד יוקרתית, בונבוניירה שאני מאוד אוהבת. כשעליתי למטוס ראיתי את הבחור עם הבונבוניירה הולך לפני ומתיישב במושב לבד. מכיוון שאני מאוד אוהבת את השוקולד הזה, לא הייתה לי הבושה, התקרבתי אליו ושאלתי: "אפשר לקבל אחד?" והוא ענה לי: "בהחלט, בואי שבי לידי".

התיישבתי לידו והתחלנו לדבר. הטיסה ארכה 24 שעות, כל אותו הזמן ישבנו ופטפטנו. כשהגענו לארץ הוא שאל אותי האם ארצה ללמוד איתו שנה באוניברסיטה בישראל. הוא סיפר לי שהגיע לישראל במסגרת שליחות לימודים בפיזיקה. חשבתי לעצמי, למה לא? אולי גם אני אנסה להתקבל לאיזו תכנית דומה לשלו בארץ. ניגשתי למבחנים והתקבלתי.

עברתי לגור איתו, למדנו יחד והפכנו להיות זוג. החלטנו להישאר בארץ. כשסיימנו את הלימודים עברנו לקיבוץ בדרום. בקיבוץ היה לי מאוד קשה. עבדתי במיון תפוחים. אתם כנראה שואלים את עצמכם מה כל כך קשה בזה? אקדים תרופה למכה: עבדנו שמונה שעות ביום ובמשך כל שעות העבודה אסור היה לנו לדבר אפילו לא מילה. לאחר כמה חודשים עברנו לקיבוץ יפעת. כעבור שישה חודשים החלטנו להתחתן. הייתה זו חתונה ממש צנועה ומדהימה. אחרי כמה חודשים, הבנו כי החיים בקיבוץ לא בשבילנו, עזבנו ועברנו לירושלים. כיום אנו גרים במודיעין, יש לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים.

רק תחשבו שאם לא הייתי מבקשת ממנו שוקולד, היה לי עתיד שונה לגמרי. אולי לטובה ואולי לרעה.

הזוית האישית

סבתא: היה לי מאוד כיף לספר לנכדי סיפור קטן מהחיים שלי.

איתן: היה לי מאוד כיף לכתוב על סבתא שלי וגם עכשיו אני יודע קצת יותר עליה ועל המשפחה שלי.