מאגר סיפורי מורשת

שמי דולב סובל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי מצד אימא, סבתא קטבן  יעקובי.

שם הנעורים של סבתא טרם נישואיה היה קטבן אליגולשוילי. שמו של אביה היה אליהו ושמה של אמה היה ראיסה. סבתא נולדה בגאורגיה בתאריך 5.1.1953 בעיר כותאיסי והיא השנייה מבין ארבעה אחים ואחיות. לסבתא יש שלושה אחים: אח גדול בשם מיכאל ושתי אחיות שקטנות ממנה: מרינה וטינה.

סבתא מספרת שבילדותה היא גרה בעיר כותאיסי עד גיל שבע בערך. הם גרו בבית מעץ עם מרפסת גדולה וחצר ענקית. בחצר גדלו עצי פרי רבים מכל מיני סוגים. היא זוכרת שהתנאים בבתי היו טובים, הבית היה גדול ומרווח ומתחת לבית היה מחסן שם הם איחסנו מזון ויין לימות החורף. השפה בה דיברו בביתה הייתה גאורגית או רוסית. כאשר גדלה, היא ומשפחתה עברו לעיר סוחומי שבגאורגיה, הם התגוררו בקוטג' מאבן עם שתי קומות, ארבעה חדרי שינה, מרפסת וחצר גדולה. סבתא זוכרת שהם היו מגדלים בחצר ענבים ומהם הם היו מייצרים יין. כשהייתה יותר גדולה היא ומשפחתה עברו לאוזבקיסטן לעיר פרגנה, הם התגוררו שם בבניין בקומה השנייה וחיו ברווחה גדולה. לסבא רבא אליהו, אביה של סבתי, היה מפעל לייצור תקליטים מפלסטיק. במפעל היו מקליטים שירים על גבי תקליטים לפי בקשת הלקוחות. המפעל שגשג והביא לרווחה כלכלית למשפחה. בסביבה בה הם התגוררו חיו משפחות יהודיות נוספות ומשפחות של גויים שאיתם הם היו בקשרים טובים. סבתא למדה בבית ספר רוסי מכיוון שלא היו בתי ספר יהודיים במקום בו היא גרה. במהלך כל שנות חייה באוזבקיסטן, היא חשה געגועים עזים לגאורגיה, לאווירה, לתרבות ולמאכלים. בשבתות היא ומשפחתה היו שומרים שבת, מדליקים נרות, הולכים לבית הכנסת ונפגשים עם בני משפחה.

החיים בארץ ישראל

סבתא עלתה לארץ ישראל בגיל 18, בשנת 1970, אחר שהתחתנה עם סבא יעקב. היא וסבא חלמו להגיע לארץ הקודש ולחיות כאן בקרב היהודים. היא עלתה ארצה עם סבא ומשפחתו. הם טסו מגאורגיה למוסקבה, שם שהו במשך שלושה שבועות, משם טסו לוינה שבאוסטריה ומוינה טסו היישר לשדה התעופה בתל אביב. בתקופה שבה הם עזבו את גאורגיה הם נחשבו לבוגדים משום שעזבו את ארץ הולדתם והביעו רצון לעלות לארץ ישראל. עקב כך נאסר עליהם לחזור חזרה לרוסיה ורכושם נלקח מהם. כמו כן לקחו מהם את הדרכונים וכשבאו ארצה קיבלו דרכונים ישראליים חדשים. כשהם נחתו ארצה הסוכנות היהודית קיבלה את פניהם ונתנה להם בית בעפולה, שם גם נולדו שני ילדיהם: אירמה (אימא שלי) ואילן. הם גרו כשנתיים בעפולה ולאחר מכן עברו להתגורר בנתניה, ומאז ועד היום סבי וסבתי חיים בנתניה. בהתחלה החיים בארץ היו מאוד לא קלים עבורם: הם נאלצו להתמודד עם תרבות חדשה, מנהגים ושפה חדשה. לצד כל זה, היה גם קושי כלכלי עמו התמודדו. אט אט הם הצליחו לבנות את חייהם כאן בארץ, הם עבדו קשה, חסכו כסף ובכסף שחסכו קנו מנות מכולת קטנה. הם עבדו בה יומם ולילה על מנת להתפרנס בכבוד.

ברבות השנים סבי יעקב עבד בתחום אולמות האירועים וסבתי למדה קוסמטיקה. כיום סבתא שלי בת 69 והיא פנסיונרית, עובדת בתור קוסמטיקאית ומרוצה מאוד מהחיים שהיא וסבא בנו להם כאן בארץ ישראל. יחד עם זאת היא מתגעגעת מאוד לגאורגיה ולפני כחמש שנים היא וסבי עשו מסע שורשים וביקרו בעיר בה גרו, פגשו שכנים שעוד מתגוררים שם, ביקרו בבית הכנסת שבו נהגו הוריהם להתפלל וזה היה מסע מאוד מרגש עבורם.

המסר של סבתא אליי הוא מה שאני יכול לעשות היום – לא לדחות למחר, ומה שאני בוחר לעשות, עליי לעשותו על הצד הטוב ביותר, ללמוד היטב ולהגשים כל מטרה ויעד.

הזוית האישית

דולב: לי היה מאוד כיף לעשות את העבודה עם סבתי, למדתי על תקופת ילדותה ויותר מזה למדתי עליה. אני חושב שגם היה לה כיף לעשות איתי את העבודה. זה היה זמן איכות שככל הנראה לא היה מתגשם ללא התכנית. ראיתי תמונות של סבתי שהייתה תינוקת וילדה, אלו תמונות שלא ראיתי לפני שעשינו את התכנית. היה לי מאוד כיף ומענין לעשות את התכנית עם סבתי כי זה גיבש את הקשר בינינו אחרי הרבה זמן שלא עשינו חוויה מהנה כזאת ביחד. לסיכום, נהניתי מאוד לשבת ליד סבתי ולשמוע ממנה את סיפור עלייתה לארץ ישראל. היה מאוד מרגש לשמוע על שנות ילדותה והתבגרותה בגיאורגיה. במהלך הכנת העבודה המשותפת גיליתי כמה אני נהנה לשבת ולשוחח עם סבתי. היא ענתה בסבלנות לכל שאלה שלי ובעזרתה הכרתי את המורשת המשפחתית שלי יותר לעומק. אני גאה להיות חלק מהמורשת הזאת!