מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל קביאטקובסקי אהרוני, בשנת 1949 עליתי מבולגריה לארץ ישראל כשהייתי בת עשרה חודשים יחד עם אמי חנה, אבי משה ואחותי הגדולה שושנה.

הגענו לארץ ישראל באונייה שנקראת מודיקה, עברו שלושה ימים עד שהגענו לארץ. לאחר הגעתנו לישראל נקלטנו בבית עולים בפרדס חנה, שהינו שם כשנתיים. זו הייתה תקופה לא פשוטה, תקופת הצנע, הכל היה בצמצום, הייתה הקצאה של תלושים שקיבלנו לצורך מחייה. בנוסף היו קשיי התאקלמות, למידה של שפה חדשה, תרבות וחיים חדשים במדינה שעד היום לא הכרנו.

לאחר כשנתיים הוריי קנו בית בעיר רמת גן בשיכון הבולגרים, בית דו משפחתי עם חצר גדולה. היו לנו שכנים צמודים שדי מהר הפכו למשפחה. דלתות הבית תמיד היו פתוחות וחיינו יחד באחווה. בילנו הרבה שעות במשחק בחוץ.

עם הזמן החיים הפכו להיות טובים וקלים יותר.

הזוית האישית

ליהיא הנכדה המתעדת: הכרתי בצורה מפורטת את סיפור עלייתה של סבתי ומשפחתה לארץ ישראל . נוכחתי לדעת שבאותה תקופה המצב בארץ ישראל היה קשה. שמעתי מסבתי את סיפור ילדותה והוא מאוד שונה מסיפור הילדות שלי. היה לי קשה לשמוע שההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה ואף קשה. אני מרגישה כעת שאני מכירה טוב יותר את סיפור ילדותה של סבתא מיכל. נהניתי מאוד וזה חיזק את הקשר בינינו, יצא לנו לבלות יותר שעות יחד. אני אוהבת את סבתי ומעריכה אותה מאוד. המשפט המאפיין את סבתא הוא – "אין בעיה": כל דבר שהיו אומרים לה היא הייתה עונה – אין בעיה.