מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה בוני, נולדתי ב1945, חודשיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בברית המועצות (היום רוסיה).

הוריי גורשו מביתם בפולין לאחר הכיבוש הגרמני. הם גורשו מהבית, עם כמה צרורות וכל הילדים הקטנים, בלי לדעת בעצם לאן הולכים. בדיעבד זה היה, "מזל" כי כך כמעט כל המשפחה ניצלה.

כשהייתי ילדה, לא היו רבים מבני דורי שהיו להם סבא וסבתא, ודודים ודודות. רבים כל כך נספו בשואה, אבל החיים בברית המועצות היו קשים מאוד, כולל רעב כבד. הורי עבדו במפעל שיצר ציוד לטנקים, וכיוון שזאת נחשבה לעבודה קשה וחיונית, הם קיבלו כ-400 גרם לחם ביום. הורי התגוררו בעיירה אוּפָלֵיי בהרי אוּראל שהם הגבול שבין אירופה לאסיה.

כשהייתי בת תשעה חודשים בערך, התחילו הורי את דרכם בחזרה לפולין. המסע היה ברכבת ונמשך שבועות רבים. כשהגיעו לפולין הם לא חזרו לעיירת הולדתם, פּוּלְטוּסְק, אלא המשיכו הלאה לעיר וְרוֹצְלַב, שבעבר הייתה שייכת לגרמניה. בעיר התרכזו רבים מהפליטים שחזרו מהמלחמה, כי היו שם בתים ריקם רבים, לאחר שהגרמנים ברחו. גרנו בעיר הזאת כחמש שנים, ואז הורי החליטו לעלות לישראל. זה לא היה פשוט, כי השלטונות הערימו קשיים. בסופו של דבר יצאנו ברכבת דרך אוסטריה לכיוון איטליה. בדרך לפני היציאה מפולין, עברנו בדיקות רבות, כדי לוודא שאיננו מנסים להבריח דברים אסורים, בעיקר דולרים. למשל, היה לי דובי שניסו לקחת אותו ממני, כדי לראות אם הורי לא מבריחים בו כסף. הנסיעה לאיטליה היתה ממושכת. באיטליה הגענו לעיר הנמל גנואה, ועלינו על אונייה שהיתה אמורה להביא אותנו לישראל.

לאחר שהאוניה הפליגה, חלה אחי התינוק במחלה קשה מאוד בשם סְקַרְלָטִינָה. רופא האנייה לא הצליח לעזור לו והורי הכריחו אותו, להורות לקברניט לעצור בנאפולי שבאיטליה, כדי לקחת את אחי לרופא מומחה. בנאפולי קיבל אחי זריקה שעזרה לו להחלים, והאנייה המשיכה בדרכה לארץ.

ב – 21.2.1951 עגנה האנייה שאת שמה אינני זוכרת בנמל חיפה. נשלחנו כמו עולים רבים אחרים ל"שער העלייה". היתה זו "עיר" בָּדונים, מין אוהלים גדולים, כדי שנגור שם. המדינה היתה צעירה, קטנה וענייה, וזאת היתה האפשרות היחידה לשכן את המוני העולים שהגיעו אז ארצה.

אבא שלי לא היה מוכן לגור שם. נסענו לאחותו שהתגוררה בחליסה בחיפה. מאחר שבעלה נפל במלחמת העצמאות, בקרב על מלכיה (אגב, הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בראש פינה – צבי בורנשטיין) היא קיבלה חצי דירה ברכוש הנטוש של ערביי חיפה, שברחו או גורשו במלחמת העצמאות. הצטרפנו אליה, וגרנו שם שלוש משפחות: דודתי ושני ילדיה, סבתא שלי ואנחנו ארבע נפשות. המשפחה השלישית היתה משפחה שלא הכרנו. המטבח חולק לשניים, לנו ולמשפחה השלישית. השירותים היו משותפים לכולם. לא היה קל לגור בצפיפות הזאת. המזון היה בהקצבה, שכן היתה זאת תקופת הצנע. כמובן לא היה מקרר. היה ארגז קרח בצורת ארון קטן, שבתחתיתו היתה מגירה כדי לקלוט את המים של הקרח שנמס. את הקרח מכרו מוכרי קרח, שעברו עם המשאית שלהם ברחוב. כל אחד קנה קרח לפי צרכיו. פעם נפל בלוק הקרח על רגלו של אבי וזה היה מאוד כואב ולא נעים.

לאחר שנה של מגורים משותפים בצפיפות רבה, עברנו למעברה בקריית נחום. היתה זאת מעברת "פאר". צריפים מעץ ,עם רצפה יצוקה וגג אמיתי מעל הראש. הצריף היה חדר אחד, שבו גרנו ארבעתנו. כמובן לא היו שירותים בתוך הצריף. השירותים היו  בחוץ בתוך צריף קטן, כגודל של תא שירותים. מובן שלא היתה בו אסלה, ולא מים זורמים. כרענו מעל בור חפור באדמה. על מקלחת אין מה לדבר. התרחצנו בגיגיות שמולאו במים חמים. את המים חיממו על פתיליות. מובן שלא התרחצנו כל יום, כי לא היה חשמל. בלילה הדליקו עששיות. הורי עבדו קשה מאוד. אבא שלי היה חייט ועבד עם עוד קבוצה של שותפים בחיפה. אמא שלי עבדה בשעות הערב והלילה, בשטיפת כלים במסעדה בחיפה. אמא יצאה לעבודה לפני שאבא חזר. כך שהיה פרק זמן שאחי הקטן ואני נשארנו לבד בצריף, עם עששית דולקת. באחד הימים שאבא חזר מהעבודה, הוא ניגש לראות מה שלום אחי, שישן. לחרדתו גילה נדל (מרבה רגליים) שזוחל על פניו. אבא לא איבד את העשתונות, הניח על פניו של אחי עיתון שהנדל יעלה עליו, ואז קצץ אותו לחתיכות בחמת זעם ובהקלה.

את החלב קנינו מחלבן שעבר ברחוב, ומכר חלב לכל אחד לפי הכמות שהוא היה צריך. את החלב היו חייבים להרתיח. במעברה לא היו כבישים, רק שבילי כורכר, ובחורף הכול היה מכוסה בוץ.

עוד כשגרנו בחיפה הלכתי לגן וגם התחלתי ללמוד בכיתה א'. כשעברנו למעברה, המשכתי ללמוד שם עד כיתה ב'. באמצע שנת הלימודים עברנו לשיכון של עולם חדשים בכפר אתה (היום קריית אתא).

הדירה היתה דירה של חדר וחצי במבנה של ארבע  דירות. אחד היתרונות שלה, היה שהצינור שהביא מים לדירה היה מונח מעל האדמה, והיו מים חמים כל הזמן. בקיץ היתה בעיה שלא היו לנו מים קרים.

המשכתי ללמוד בכיתה ב' עד כיתה ד' בבית ספר במעברה של כפר אתא. כל בית הספר היה צריפים צריפים. לבית הספר נסעתי באוטובוס. כשהייתי בכיתה ה' בנו לנו בית ספר "אמיתי". הבית שלנו היה קרוב מאוד לבית הספר. הוא גם היה קרוב לבית הכנסת של התימנים ולבית ספר דתי, קרוב כל כך, שלמדתי את התפילות של אלה ושל אלה.

כל תלמידי בית הספר היו עולים חדשים כמוני. הם באו מכל הארצות: פולין, רומניה, הונגריה, עירק, מרוקו, ועוד ועוד. אהבתי מאוד את בית הספר ואת החברים. בהפסקות רקדנו ריקודי עם, ושיחקנו במשחקים כמו: קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים, מחניים (שממש שנאתי). בשבתות הלכנו עם החברים לטייל בטבע והגענו עד מעיינות אפק. בלי מבוגרים כמובן. בשדות היו המוני פרחים (אז עוד היה מותר לקטוף)  כלניות, רקפות, נרקיסים, חרציות, נוריות, סביונים, קחוונים ועוד ועוד. נהגנו ליבש פרחים בין דפי ספרים, ושלחנו אותם לילדים יהודים בחוץ לארץ.

הייתי עצובה נורא כשגמרנו את כיתה ח'. כל כך רציתי להמשיך עם כל החברים מבית הספר היסודי. כמעט כולנו, כאמור, היינו עולים חדשים. בבית הספר התיכון למדו גם ילדי הוותיקים, שהיו ברובם ילידי הארץ. קינאתי בהם. כל כך רציתי להיות צברית. וגם חששתי מהם, אבל עד מהרה השתלבנו כולנו, ולא היו הבדלים בינינו. רק אז הרגשתי שסוף סוף נקלטתי בארץ.

כשסיימתי את בית הספר התיכון התגייסתי לעתודה האקדמית, למדתי שפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, והתגייסתי לחיל המודיעין בדרגת סגן משנה

הזווית האישית

סבתא שרה בוני ונכדתה נגה בוני, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר וילקומיץ בראש פינה בהנחיית המורה שימרית וולף בתשפ"ב 2022