מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה כהן, נולדתי בעיראק בעיר בצרה.

בעיראק, הורי בעלי אמצעים, אפילו עשירים. לאבא היו עסקים שונים וקשרים טובים עם הערבים. המצב היה טוב והיחסים עם הערבים היו תקינים עד לאחר הפוגרום הגדול שהיה בעיראק ונקרא הפרהוד. " הפרהוד הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים". (ויקיפדיה)

מאותה תקופה, התחילו להצר את צעדי היהודים ולמרר את חייהם. אירועים אלה הביאו את הורי להחלטה לעלות ארצה. אבי, היה אדם שומר מסורת תמיד ערג תמיד לארץ ישראל. ברגע שנודע שהמשפחה עולה לארץ, הלאימו העירקים את הבתים והעסקים של אבי. עלינו חסרי כל, רק בגדינו לגופינו.

הגענו לזיכרון יעקב. גרנו באוהלים. מיותר לציין שזה היה שוק גדול למשפחה, אולם אבי תמיד אמר שהעיקר זה שאנחנו בארץ הקודש. לא התלוננו ולא ביקשנו עזרה מהרשויות. אהבת הארץ ניצחה.

אחי נולד בחיפה. כאשר גדלנו, הורי הנחילו לנו את האהבה למולדת האהובה. עם כל קשיי הפרנסה וגידול הילדים, אמי נאלצה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. אבי עבד בקיבוץ מעגן מיכאל בקטיף בננות. לאחר מכן, עברו הורי לקריית אונו, לצריף מגורים. זו הייתה התקדמות בתנאי המגורים בהשוואה לאוהלים בהם גרנו בזיכרון יעקוב. התחלתי ללמוד בקריית אונו בכיתה א', ושם סיימתי את לימודי. במהלך השנים עברו הורי לגור בשיכון בקריית אונו.

ברצוני לציין את הדבקות במטרה של הורי שלמרות כל הקשיים, התגברו והמשיכו הלאה.

בגיל 17 נאלצתי להינשא בגיל צעיר כי אבי חלה ורצה לראות את חתונתי. אבי נפטר בשנת 1969 מדום לב.

הזוית האישית

סיפורה של גילה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י התלמידה אופל, בבית הספר התיכון מית"ר.

אופל וגילה מתעדות סיפור