מאגר סיפורי מורשת

רקע

ריט (שם הילדות של רותי) קרקשון נולדה בקזבלנקה שבמרוקו ברחוב שנקרא "הרחוב של האנגלים" בשנת 1957 לאמה, אסתר זהר (ביטון לפני הנישואין) ולאביה, דוד זהר. כשרותי ומשפחתה עלו לארץ, היא הייתה בערך בת שלוש אז אין לה זיכרונות ממרוקו, מה שהיא יודעת, זה מהסיפורים שסיפרו לה על תקופה זו של ילדותה.

על המשפחה

דוד זהר חיזר אחרי סבתא זהר, אבל היא דחתה אותו. הוא לא התייאש ובסוף הוא הצליח והם נישאו. במהלך השנים נולדו להם 11 ילדים:  אבא דוד, אימא אסתר והאחים והאחיות: חנה, איילה, מגי, מיכאל, אברהם, עדנה, שמחה, מרגלית, חיים, איציק וסבתא שלי.

סיפור העלייה

האמת היא, שסבתא רבתא שלי, סבתא זהר בכלל לא רצתה לעלות לארץ, כי הם היו אמידים במרוקו. היא הייתה תופרת והרוויחה משכורת נאה, אבל בעלה, דוד זהר, סבא רבא שלי, רצה מאוד לעלות לארץ וכשהוא לא הצליח, הוא העלה שניים מתוך עשרת ילדיהם לארץ ואז סבתא זהר כבר לא הייתה יכולה להתנגד וכל המשפחה עלתה לארץ בעקבות שני הבנים שעלו לפניהם.

שניים מאחייה של רותי התחילו את מסע העלייה לארץ לפני שאר המשפחה הם היגיעו לארץ בהפלגה באונייה, אבל שאר בני המשפחה עלו לארץ אחריהם במטוס. עד היום רותי לא יודעת איך אותם אחים ידעו ששאר בני המשפחה היגיעו לארץ. רותי חושדת, שאולי הדוד שלה, מרדכי, עידכן את האחים ברגע ששאר המשפחה הגיעה.

כשהם עלו לארץ הם התגוררו באמירים בבית מאוד מאוד קטן: שני חדרים, סלון קטן ומטבח ממש קטן. זו הייתה דירה קטנה, יחסית לגודלה של המשפחה, כי הם היו 12 נפשות!

הילדות בארץ

אחד הזיכרונות הראשונים של סבתא רותי מישראל הוא כשאחותה הבכורה הגיעה. למעשה, סבתא בכלל לא ידעה שיש לה עוד אחות שקוראים לה עדנה שכבר עלתה לארץ ושהתה בפנימייה בקריית ענבים. עדנה הגיעה עם חברתה מהפנימייה רבקה ושתיהן לבשו מכנסיים קצרים וחולצה קצרה ועניבה.

זיכרון של סבתא מילדותה בישראל

אחד הסיפורים הכי מפחידים (בדיעבד) שאפשר לספר זה שסבתא רבתא זהר הלכה לקניות בצפת כשדוד לא היה בבית – הוא היה בפ"ת בעבודה שלו (כל שאר האחים הגדולים היו בפנימיות שלהם חוץ ממשה שהיה אז בן 10 ונשאר לגור בבית). סבתא רותי מספרת: "אמי סיימתה את הקניות בצפת ואז פיספסה את האוטובוס האחרון היחידי שיצא באותו היום לקריית אמירים, אז משה נשאר עם מרגלית, איציק, אברהם, שמחה ואני. היא לא חזרה ואנו כל הלילה היינו ערים ובכינו, כי חשבנו שקרה משהו לאימא שלנו ורק בבוקר כשהגיע האוטובוס הראשון אימא חזרה, אז הבנו שלא קרה לה כלום".

חוקים וכללים בבית ילדותה של סבתא רותי

לא להסתכל עם מה שאחרים עושים. לא לדבר בשפה שלא כולם מבינים – במיוחד לא כשבאים אורחים. כשמסדרים את השולחן אסור לגעת בשום דבר עד שהארוחה מתחילה. כולם ללא יוצא מן הכלל חייבים להיות בארוחה. לא מתחילים לאכול לפני שסבתא זהר יושבת – היא הייתה מגישה לכולם ורק אז לעצמה ואז היו מתחילים לאכול.

פניני חוכמה של סבתא רבתא זהר

פניני חכמתה של סבתא רבתא זהר עברו  בירושה לסבתי רותי והיא מעבירה אותם אלי….

"אצלנו בבית לא נדבקים ממחלות" (סבתא זהר) – היא כל כך האמינה במשפט הזה שכשחבר ילדות של רותי נדבק בחזרת, אז סבתא זהר שלחה את רותי לשחק איתו כל יום כדי שהיא תידבק אבל היא לא נדבקה!

"אם יש מקום בלב, יש מקום לכולם" (סבתא זהר)

"מה ששלך- שלך ומה שלא שלך – לא אמור להיות שלך" (סבתא זהר)

"אם נשאר אוכל אחרי הארוחה, זה ברכה" (סבתא זהר) – דוגמה לכך הייתה כשבאו אליהם אורחים בהפתעה, זה היה ביום שבת (הם שמרו את השבת) ונשאר רק חמין מהערב הקודם, אבל לא רק שהחמין הספיק לכולם אפילו נשאר עוד חמין בסיר!

חוגגים חגים ואירועים

סבתא רותי ומשפחתה חגגו את החגים בדרך יפה ומיוחדת: הדודים היו באים ואז היו מספרים להם על האירוע והם היו מעבירים את הידיעה "הלאה", או שדוד היה נוסע ומודיע לכל אחד באופן אישי. כך נהגו בתקופה שלא היו טלפונים ניידים, מחשבים, אינטרנט וכד'

הדודים היו מגיעים עד שבוע לפני האירוע והם היו נשארים לישון אצלם בבית וסבתא זהר הייתה צריכה להכין לכולם אוכל ולדאוג להם למקום לישון. כפי שסיפרתי, כשהם גרו באמירים, הם גרו בבית מאוד קטן שני חדרים ומטבח בגודל של כיסא בערך, אז לא היה מקום לכולם, היו פורשים שמיכות על הרצפה ושם האורחים היו ישנים, כולם יחד. כך נהגו עד שהגיע היום של האירוע, באותו היום, כולם כבר היו בבית ועזרו בהכנות לאותו אירוע.

החג הקשה באמת היה פסח – כמו בכל משפחה מרוקאית פחות או יותר. סבתא רותי מספרת: "במשך כל חופשת הפסח, זה היה לקום בשבע בבוקר ולהוציא את כל החדר החוצה, התחלנו בלרחוץ את הקירות ולנקות את החדר עד פירור האבק האחרון! ואז ברגע שהחדר הזה היה נקי – מאותו הרגע לא נכנסים אליו עם אוכל… בהמשך לקחו כל כלי האוכל שהיו בבית וכולם עברו רחצה בדודים ענקיים מלאים בחומרי ניקוי ואח"כ הכלים שוב היו נשטפים וואו, היה סיוט…"

סבתא והמשפחה בסעודת פסח

על חג שבועות סבתא רותי מספרת: "בחג שבועות, אחרי שהיינו מסיימים את הארוחה, כל האורחים היו יוצאים החוצה כדי לשטוף את הכלים ואז היינו משפריצים מים מהצינור אחד על השני ועושים מלחמת מים – כי זה היה חג המים".

סבתא ואחותה ביום מים בחג שבועות

כשסבתא פגשה את סבא…

אבי ורותי נפגשו לראשונה בחטיבה, אבל הם הכירו עוד קודם, כי הם היו שכנים והיו זוג לתקופה ארוכה ואח"כ נפרדו. הם נפגשו שוב בצבא אבי שירת בחיל האוויר ואילו סבתא רותי הייתה משקי"ת ת"ש בסיני. היא אירחה את הטייסים בקרוואן קטן והם נפגשו כשהיא סידרה את הקרוואן. בעקבות מפגש זה, חודש הקשר והם חזרו להיות זוג. זמן קצר לאחר מכן הם החליטו להתחתן. החתונה התקיימה באולמי השרון בכפר סבא.

סבתא בתקופת השירות הצבאי – מחנה 80

במהלך השנים, נולדו להם ששה ילדים (מהגדול לקטן): שרון, אוסנת (אימא שלי), אורן, שימרית, שיר ואור. הפרש השנים בין שרון לאור הוא 21 שנים! היום, נכון לכרגע יש להם שמונה נכדים: גילי, שירי, נועם (אני), אריאל, נדב, יובל, שחר ורומי (ועוד אחד בדרך….)

התיאוריה

*יש תיאוריה על כך שהשורשים של משפחת זהר התחילו בארץ ואז נדדו למרוקו כי השם דוד זוהר הוא ישראלי לחלוטין!

הזוית האישית

נועם: נהניתי לעבוד עם סבתא ולשמוע על החוויות שהיא עברה, על משפחתה, ועל התיאוריה שסיפרה לי על משפחתה.

סבתא רותי: נהניתי לעבוד עם נועם וגיליתי שהיא ממש טובה בלהקשיב ושהיא מאוד התעניינה בסיפור שלי. כמו כן, התרגשתי מהעניין שהיא גילתה בסיפור שלי.