מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, שמעון דדון, נולד במרקש שבמרוקו, בשנת  1946.

סבא היה היה בן 18 כשהוא, הוריו ו-9 אחיו ואחיותיו עלו לארץ ממרקש שבמרוקו, בשנת 1964.

גדלנו במרוקו, מדינה ערבית מוסלמית. אחרי קום המדינה, בשנות ה – 50 הייתה הרבה אנטישמיות. תקופה לא נעימה, לא היה כבר מה לעשות שם, היה פחד, אז עלינו ארצה, משפחתי ואני ורוב הקהילה היהודית במרקש.

עלינו באונייה. קודם שטנו לצרפת, כל הזמן פחדנו שיתפסו אותנו, עלינו כל המשפחה, ההורים ו – 9 אחים ואחיות, השייט היה חוויה גרועה וקשה מאוד, ההורים היו ממש בטראומה, ולא טיפלו בנו כל כך לאורך כל השייט.

כשהגענו לצרפת היה כבר יותר טוב, האוניה השניה כבר הייתה מאורגנת יותר, אנשים כבר השתחררו מהפחד והאווירה הייתה יותר טובה, אבל היו גלים גדולים ומזג אוויר סוער שקלקל מעט את החוויה. אבל בכל זאת התרגשנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל.

כשהגענו ארצה, הגענו לחיפה ושאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור, ביקשנו באר שבע כי אחות של אבא שלי כבר גרה שם.

בבאר שבע גרנו במעברה, זה היה הבית שלנו. להורים היה מאוד קשה בהתחלה, המעבר לתנאים במעברה. בכל זאת המשפחה גדולה והיה מחסור במזון ומקום קטן, אבל הייתה הרגשה משפחתית טובה, לא עבדנו, והיינו כולנו כל הזמן ביחד, היו הרבה ילדים להיות איתם וכולם היו עם כולם.

אחרי בערך כחודש, יצאנו האחים הגדולים לעבוד, אני עבדתי בתנובה כסבל, הרמתי ארגזים וסחורה, אמרתי שאני יותר גדול מהגיל שלי כדי לעבוד. כל יום חזרנו מהעבודה למעברה. האחים ואני היינו חוזרים עייפים ורעבים והיה מחסור במזון.

כל ה–9 אחים ישנו באותו בית וכשהלכנו לישון היינו צריכים להוריד מזרונים מהמערום לרצפה ולישון כולנו ביחד ובבוקר כשהתעוררנו העלנו את המזרונים חזרה.

בסך הכל זו הייתה חוויה משפחתית טובה ומגבשת, אבל שמחנו לצאת משם.

הזוית האישית

רוני הנכד – לפני העבודה, אני וסבא שלי לא היינו מדברים הרבה, היינו נפגשים פעם בחודש לארוחת שישי, בחגים וזהו (וגם אז לא היינו מדברים כל כך הרבה) בעבודה זכיתי להכיר אותו טוב יותר, ומהעבודה אני והוא בקשר טוב יותר.