מאגר סיפורי מורשת

סבתי, שושנה פרץ, נולדה בתוניס בשנת 1952.

כשסבתא שלי הייתה ילדה היה לה חלום לעלות לארץ ישראל.

לילה אחד נציג מהסוכנות מישראל, הגיע לבית הוריה של סבתי ואמר להם שעוד כארבע-חמש שעות ספינה עומדת להפליג מתוניסיה לישראל.

לסבתי ולמשפחתה לא היה הרבה זמן לארוז והם ארזו רק את הדברים החשובים והצטרפו לספינה.

לאחר עצירה קצרה באיטליה הם המשיכו לכיוון ישראל.

כשהם היו בספינה הובטח להם לעלות לירושלים, אך הבטחה זו לא מולאה. המשפחה הגיעה לקריית שמונה. שם הם קיבלו צריף קטן עם מיטה מברזל ומזרן מקש. הם עברו לילה קשה וקר שאחריו הגיעה הפתעה נוספת.. עם עלות השחר, המשפחה הבינה שהם הגיעו לקריית שמונה ולא לירושלים.

ציינו בפניהם כי זה עניין של זמן עד שהם יגיעו לירושלים, אך הם חיו בקריית שמונה ארבע שנים.

החיים שם היו קשים. הם אכלו מקופסאות שימורים ורק פעם אחת בשבוע הם קבלו ביצים. התמודדו עם תנאי שטח לא פשוטים ואפילו לילה אחד טיפס על סבתי עקרב. אט אט הם הבינו שהם יצטרכו להתאקלם במקום והם החלו למצוא פתרונות על מנת להתמודד עם קשיי הרעב ולהסתגל לתנאים החדשים.

סבתא רבא גידלה שם תרנגולות וצמחי תבלין ומרפא.

סבא רבא כבר עבד בחקלאות ועזר בפרנסת המשפחה המורחבת. אפילו הסיפורים של סבתא וסבא רבא הקלו במעט על מצב רוחם. הם סיפרו לסבתי שכשהם עלו לארץ עם עליית הנוער הם עלו לתוך מלחמת העצמאות ומצבם היה קשה פי כמה.

אט אט סבתי ומשפחתה התאקלמו וצברו חוויות מהמעט שהיה להם: אוכל חם ומנחם, שיחה מעניינת ועזרה למבוגר שתרמה לתחושת סיפוק.

הם חיו בצריף הזמני עד שהועברו למגורי קבע בבאר שבע.

הזוית האישית

פלג: שמחתי לדבר עם סבתי ולשמוע את סיפוריה.