מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רחל רחלי מנשה, ואני סבתא של מעיין שרה לביאד. אני בת 60, נולדתי בבית חולים אסף הרופא ביום שישי. בתאריך כ"ג כסליו תש"כ 12.12.1960, להורי משפחת שמש, שעלו מעיראק. יש לי תשעה נכדים והם מקסימים. אני נוהגת להגיע אליהם לפחות פעם אחת בשבוע. ולפעמים אני מגיעה גם פעמיים.

גדלתי במעברה עד גיל 6, לאחר מכן עברנו לגור ברמלה. היה לנו בית גדול, גדלנו בו יחד תשע נפשות, הורים ושבעה ילדים. הייתה לנו שם גינה גדולה, בגינה שלנו גדלו הרבה עצי פרי של כל מיני סוגי פירות, ירקות ופקאנים. היו לנו ברווזים, תרנגולות וכל מיני חיות מחמד.

למדתי בגן, ולאחר מכן למדתי בבית הספר היסודי בשם "אחווה". למדתי שם שמונה שנים. בבית הספר שלנו היו הרבה מקצועות. לאחר מכן למדתי פקידות ולבסוף בחרתי במקצוע עיצוב אופנה.

אחת מחוויות הילדות שלי ומהשכונה שלנו, הוא מוכר האבטיחים. פעם בשבוע היה מגיע ליד הבית שלנו מוכר אבטיחים עם סוס ועגלה, המוכר היה מכריז על מרכולתו ואת קולו שמענו למרחקים. "על הסכין, אבטיח אדום אדום"! ואז כל הנשים והילדים היו מתקבצים ליד העגלה ומחכים בתור לאבטיח האדום, הייתה אפשרות לקנות ממנו רק משולש, רבע או חצי אבטיח. למוכר הייתה סכין ארוכה ומפחידה, המוכר היה מחדיר את סכינו לתוך האבטיח ושולף משם בתנועת חיתוך מהירה משולש קטן או בכל גודל, על פי בקשתה של עקרת הבית.

את החלב לא קנינו במכולת, בכל בוקר היה מגיע ליד פתח ביתנו החלבן, הוא היה מביא את החלב בבקבוקים ומניח ליד דלת ביתנו ולוקח את הבקבוקים הריקים שהנחנו לו שם.

תמיד סבתא רחל אומרת: "זיכרונות הילדות הן החוויה כמעט הכי טובה שהייתה לי אי פעם בחיים" .

סיפור שאירע…

סבתא רחל מספרת: "היה זה כשהייתי בת 11, בכלל הייתי מטיילת הרבה בפארק הלאומי, שנמצא בדרום רמת גן וקרוב לבית של סבתא שלי, אהבתי ללכת לפארק, הוא אחד הפארקים הגדולים והוותיקים בישראל. עד שפעם אחת חוויתי שם טראומה. הבן של דודה שלי נפל לתוך האגם של המים, ומאז יש לי פחד חזק ממים. אני פוחדת ללכת לים, לבריכה ולכל מקום מים אחר."

כיום אני תופרת מקצועית וגרה באור יהודה, וברוך ה' יש לי שלושה ילדים ונכדים מקסימים.

הזוית האישית

מעיין: תודה רבה לך סבתא על שפינית מזמנך לספר לי את סיפורך. מאחלת לך בריאות, נחת ושמחה.