מאגר סיפורי מורשת

העלייה מתימן לארץ ישראל

שמי אביבה ונציה. ברצוני לספר את סיפור חייו של אבי, דוד כהן. אבי, דוד כהן נולד בשנת 1913 בתימן. הוא עלה לישראל בשנת 1936 בגיל 23. דוד בן רצון נולד בתימן למשפחת כהן. חמישה ילדים נולדו למשפחת כהן. נתן, דוד, אברהם, אפרים ושושנה. דוד היה הבכור במשפחה. דוד גדל בכפר בתימן, והמשפחה עסקה בחקלאות: מטעי קפה ותבלינים, ששווקו למדינות בעולם. כל המשפחה עבדה בעסק המשפחתי. כאשר דוד היה בן 10, בשנת 1933 נפטרה אמו. לאחר 3 שנים נפטר גם האב רצון. חמשת הילדים נשארו יתומים ללא אב וללא אם. דוד הבכור במשפחה, למד ב"חדר" ובגילו הצעיר נהג ללמד ילדים אחרים. הוא נטל על עצמו את כל הטיפול והדאגה למשפחה.

בתקופה זו, כשאבי המשפחה נפטר, השלטונות לקחו את הילדים וביקשו לאסלם אותם. דוד ידע זאת, והחליט לברוח עם אחיו לארץ ישראל. הוא אסף את אחיו הצעירים, וסיפר להם על התוכניות שלהם. הוא החליט לתכנן את הבריחה מתימן לארץ ישראל. דוד חיפש עזרה מפועלים שעבדו אצלם במטעים שעזרו לו לברוח. בדרך לא דרך בתלאות בסכנות בדרכים ועל ידי עזרה ממקומיים שעזרו תמורת תשלום, הגיעו לישראל. אחיו אפרים, החליט להגיע לאיטליה ולא לישראל מפני שהיו לו שם חברים שעזרו לו לחיות שם. יותר מאוחר אפרים נהרג במלחמת העולם השנייה, באיטליה.

דוד עם שאר האחים הגיעו לתל-אביב לקרובי משפחה שדאגו להם. בישראל עבד דוד במפעל זכוכית בתל-אביב ואחרי הצהריים לימד ילדים תורה. שאר האחים התגוררו בפתח תקווה ושכונת התקווה. באחד הימים נסע דוד לבקר חברים בעיר רחובות, ושם פגש את אמי שרה טרם, בת ה-18. היא הביטה בו והוא חייך אליה ואמר לכל החברים שלו "זאתי תהיה אשתי". לאחר כשנה נשאו, אמא הייתה בת 19, ואבא היה בן 25. לאחר נישואיהם עברו להתגורר בשכונת התקווה.

החיים ברחובות במשפחת כהן

לאחר שנתיים נולד אחי רצון (אחי הבכור). שנה לאחר לידת אחי הבכור החליטו אמא ואבא להתגורר בעיר רחובות, מקום מגורי הוריה של אמי. ברחוב אפרים ז'קס. להוריה של שרה הייתה מאפיה פעילה מאוד ברחובות. אני זוכרת סיפור של אמי לפני הקמת המדינה, בתקופת העוצר, היו מפטרלים חיילים בריטים ותמיד היו נעצרים בכניסה לבית סבתי. החיילים היו מתענגים על ריחות הלחם והפיתות שנאפו בתנור ומתחממים מהחום שבקע מהתנורים. סבתי הייתה יוצאת אליהם עם מגבת שעטפה לחמים חמים וטריים והם שמחו מאוד ואמרו לה "thank you very much" (תודה רבה לך מאוד).

אבי השתתף בשלוש מלחמות ישראל: במלחמת העצמאות בשנת 1948, במלחמת קדש בשנת 1956 ובמלחמת ששת הימים 1967.

זכור לי שכחודש לפני מלחמת ששת הימים, אבי חפר בגינת ביתנו שוחה עמוקה וארוכה שתספיק לכל המשפחה להיכנס פנימה, כדי להסתתר מהפצצות המטוסים שהפציצו את הערים. שבוע לאחר מכן, נשמעה אזעקה, רצנו כל המשפחה אל השוחות שאבא חפר. כשנכנסנו פנימה, ראשנו היה מחוץ לשוחה, התברר שאבא לא הספיק לחפור שוחות עמוקות יותר.

אבא גויס למלחמת העצמאות. הוא סיפר לי שהיה מעט נשק כדי להילחם, היה לו רעיון, לקחת צנורות השקיה ממתכת ולתקוע אותם באדמה בשורה ארוכה, כדי שהאויב יחשוב שאלה טילים שעומדים לשגר עליו, זה הצליח מאוד כי באזור של הצנורות ברחו כל הערבים בבהלה.

חמש שנים אחרי המלחמה, נולד אחי השני אברהם, והורי עברו להתגורר ברחוב חזית הדרום, הצמוד למושבה גיבתון. שם בנו את ביתם במגרש רחב ידיים ושם נולדו האחים הנוספים שלי, סך הכל היינו 8 ילדים במשפחת כהן.

אבי התקבל לעבודה במכון ויצמן למדע כגנן. בחופשים הייתי מצטרפת אליו. אבא היה אחראי על הגנים ובמיוחד על הרחבה הגדולה סביב קברו של הנשיא חיים ויצמן, שנקבר באחוזת ויצמן. הקבר היה מטופח כל ימות השנה. הייתי נפעמת מהפרחים העונתיים שמשתנים כל עונה והדשא מסביב היה מדויק כמו פלס. הרגשתי את חרדת הקודש במקום, רק ציוצי הציפורים נשמעו. בזמנו הפנוי אבא בילה רוב הזמן בבית הכנסת הסמוך לביתנו. אהב לעשות קניות לבית ולבשל.

כשהיינו מגיעים מבית הספר, כבר בשער הכניסה לבית, היו עולים ריחות התבשילים המיוחדים שאבא הכין, ואז ידענו שאבא בחופשה ושמחנו מאוד. אבי מאוד אהב אותי, שם החיבה שהוא היה מכנה אותי הוא "אביבי". כשהייתי חוזרת מבית הספר הוא היה אומר לי: "אביבי, בואי ספרי לי איך היה בבית הספר" והיה מספר לי איך עבר עליו היום בעבודה, ואת כל הסודות והסיפורים מהעבר. הוא סיפר לי עם המון ניסיון חיים וחוכמה, שעד עצם היום הזה מלווים אותי ומנחים אותי בחיי היום יום. אבא היה כותב ספרי תורה, אבא היה אדם חכם, צנוע וטוב לב. זכור לי שאבי מצא ברחוב ארנק עם הרבה כסף ותעודות. אבא אמר לי שנלך לחפש את בעלי הארנק, ואכן עשינו זאת. מצאנו את הבית, בית קטן וישן, יצא אלינו אדם זקן וסיפרנו לו שמצאנו את הארנק שלו. הוא כל כך שמח והיה מאושר עד דמעות. הוא פתח את הארנק והוציא כמה שטרות והושיט לנו, אבא סירב בתוקף והלכנו לדרכנו כשהאיש הולך בעקבותינו ומתחנן שניקח את הכסף. אבא חיבק אותו ואמר לו: "זאת המצווה שלי אל תקח לי אותה." התחבקו שניהם והלכנו מאושרים ושמחים שעשינו מעשה טוב.

לאחר פרישה מהעבודה במכון אבא טיפח את הגינה בביתנו באהבה ובמסירות. הפך את חצר ביתנו לגן-עדן קטן. אבא נפטר בגיל 80 לאחר דלקת ריאות שהסתבכה. "יהי זכרו ברוך"

הזוית האישית

סבתא אביבה: עדי היקרה, מקווה שהסיפור המשפחתי נתן לך תמונה איך היו החיים של סבא וסבתא במשפחה גדולה, חמה ואוהבת. הנכדה עדי: לסבתא, תודה על כל ימי חמישי שאנחנו באים אליך ואת מכינה לנו ארוחת צהרים. תודה שבאת להיות איתי בבית הספר. אני אוהבת אותך.